נולדו בעיר אנגיס שבבלגיה, לוק (הבכור) וז'אן פייר דארדן גדלו יחדיו להורים בני המעמד הבינוני, כשמסביבם תנועת העבודה הבלגית מייצרת מחאות ומהומות ברחובות. במשך כל שנות ה-60 האחים פספסו ימי לימודים רבים בשל השביתות וההפגנות של התנועה, ובילו את מרבית זמנם באהדה עיוורת לקבוצת הכדורגל המקומית. כשהוא קורא בעיתון הספורט ראיון עם אחד משחקני הכדורגל הנערצים עליו, לוק נתקל לראשונה בחייו בשמו של הסופר הרוסי הגדול דוסטוייבסקי הסופר המועדף על אותו כדורגלן מפורסם. מאז שקרא את "החטא ועונשו" ויצירות המופת האחרות של דוסטוייבסקי גילה לוק עולם חדש ומגוון של אפשרויות ביטוי. הוא מגייס את אחיו הצעיר ז'אן-פייר לאובססיה זו ושניהם יוצאים לחיות בבריסל וללמוד משחק תחת חסותו של המחזאי הבלגי הידוע ארמנד גטי.
בבריסל התאהבו הדארדנים בנפלאות המדיום הקולנועי, והחלו לעבוד בעבודות מזדמנות בכדי לממן את מצלמת 16 המילימטר הראשונה שלהם. סרטיהם הראשונים של האחים היו תיעודיים, ומן הסתם סיפרו את סיפורה של התקופה בה האחים חיו המהפכה הכלכלית של שנות ה-70. במהלך אמצע שנות ה-80, כשהם חתומים על יותר מ-60 פרוייקטים דוקומנטריים, החליטו האחים לאתגר עצמם ולהתנסות לראשונה בקולנוע עלילתי. התוצאה הייתה "Falsch" מסה עצובה ואפלולית על קורבנות השואה של מלחמת העולם השנייה.
למרות הצלחתו הביקורתית של " "Falschבבלגיה ובצרפת, האחים דארדן זכו להכרה עולמית ורחבה רק לאחר סרטם העלילתי השני, "השבועה", שנעשה ב-1996. הסרט הוזמן להשתתף בשבוע הבמאים של פסטיבל קאן והרשים מאוד כיצירה מלאת עוצמה על נער צעיר והתחברותו עם קבוצת פועלים זרים. אגב, את הנער בסרט גילם ילד בלגי צעיר בשם ג'רמי ריינר, שהפגנת המשחק המטלטלת שלו הכתה בהלם גם רבים מאיתנו בארץ כשהסרט הוצג כאן ב-1998.
שלוש שנים מאוחר יותר חזרו האחים דארדן לפסטיבל קאן כשהפעם הם מתחרים בתחרות הרשמית של הפסטיבל עם סרטם "רוזטה". הסרט, מבט עגמומי וקשוח על נערה מובטלת הנאבקת על מקום עבודתה בדוכן וואפלים בלגיים, הביא רבים ממבקרי הפסטיבל להשוות את "רוזטה" לסרטו המופתי של רובר ברסון "מושט" מ-1966, ולהלל את האחים על עקשנותם לספר את הסיפור הקשה הזה ללא שמץ של סנטימנטליות. למרות זאת, רוב המבקרים הופתעו כאשר הבמאי הקנדי דיוויד קרוננברג, שעמד דאז בראש חבר השופטים של הפסטיבל, העניק את פרס "דקל הזהב" ל"רוזטה" על חשבון סרטים פייבוריטים כמו "הכול אודות אימא" של אלמודובר "וגוסט דוג" של ג'ים ג'ארמוש. פרס השחקנית המצטיינת גם הוא הלך ל"רוזטה", ואמילי דקאן הצעירה וחסרת הניסיון הפכה בעקבות הסרט לכוכבת גדולה בצרפת. "רוזטה" נחשב לאחד הסרטים החשובים ביותר של העשור האחרון, וכוחו העצום צלח לפרוץ את גבול הבידיון - מיד עם תאריך יציאת הסרט נוצר דיון מתוקשר בבלגיה שבסופו חוקק חוק אבטלה בשם "חוק רוזטה".
בסרטם הבא, החליטו האחים לתת לשחקנם הקבוע אוליבייה גורמה (האב ב"השבועה" והבוס ב"רוזטה") את הבמה המרכזית. הופעתו כמורה לנגרות בסרטם "הבן" הייתה כה אנושית, מרגשת ומורטת עצבים שלמרות שהמצלמה צילמה בעיקר את עורפו, היא עדיין הצליחה להיות בלתי נשכחת. הרגישות והאחריות החברתית הרבה שמפגינים סרטיהם של האחים דארדן לקחו מעט מרחק אחורה ב"הבן", ופינו את מקומם למען סיפור של אשמה וגאולה אישית של אב שכול. גורמה, שזכה אף הוא בפסטיבל קאן של 2002 בפרס השחקן המצטיין (ראש חבר השופטים היה אז דיוויד לינץ'), זכה מאוחר יותר על הופעתו בסרט גם בפרס ה"סזאר" הצרפתי.
האחים דארדן הם מאחרוני הבמאים הגדולים באירופה שעוסקים בריאליזם חברתי (יחד עם מייק לי וקן לואץ' הבריטים), ומכאן שסגנונם הקולנועי הוא ייחודי ויוצא דופן במהותו. המצלמה הרועדת, הוירטואוזיות שבה המצלמה עוקבת וחודרת אל מתחת לעורן של הדמויות, המינימליזם העיקש והחסך במוסיקת רקע, כולם כבר הפכו לסממנים דארדניים טיפוסיים. ואולם, הייחוד הגדול בקולנוע שלהם נמצא באופן שבו האחים מציגים בפנינו את הסיפור שלהם. כמה פעמים לפני הצפייה בסרטיהם של הדארדנים מצאתם את עצמכם נרגשים, לחוצים, כוססים ציפורניים ויושבים על קצה המושב שלכם, בעוד אתם צופים בדרמה בלגית על זוג צעיר ובנם התינוק? ...
"הילד" סרטם החדש של ז'אן פייר ולוק דארדן, זיכה השנה את האחים בפרס "דקל הזהב" השני שלהם בפסטיבל קאן. הישג חסר תקדים, כשמתחשבים בעובדה שהיחידים בעולם שיכולים להתגאות בו הם במאים כמו אמיר קוסטוריצה, פרנסיס פורד קופולה, שוהי איממורה ובילה אוגוסט.
