לאחר שביים סרטים קצרים וסרטים דוקומנטאריים בשנות ה-60 המוקדמות, קיבל בלוקיו הכרה בינלאומית ב-1965 כשביים את סרטו העלילתי הראשון "אגרופים בכיסים". הסרט שהיה דרמה אלגורית חזקה על המשטר הפשיסטי באיטליה גרם לסערה בעולם בשל הפרובוקטיביות של הסיפור ובשל הביקורת הפוליטית שהטיח בממשל של התקופה. למרות כל הרעש (או אולי בגללו) הלך בלוקיו הצעיר אחרי יצר המרדנות שבו ויצר שורה של דרמות פוליטיות מרשימות ולא פחות פרובוקטיביות מקודמם. "La Cina è vicina" ("China is Near") ו-"Nome Del Pedre "Nel ("בשם האב") היו סרטים ביקורתיים ואנטי ממסדיים שמקור כוחם הגדול הוא הכעס והכנות שמתוכן הם נעשו. יחד עם ברנרדו ברטולוצ'י ומריו מוניצ'לי הפך בלוקיו לאחד ממובילי הקולנוע האיטלקי של הדור החדש, והיה לאיטלקי הראשון שביים סרט שלא המשיך במסורת הקולנועית של "הניאו ריאליזם"..
בלוקיו שלא הסתיר את שנאתו לבורגנות ואת ספקותיו בקשר למוסריות שלה, התקיף אותה ביתר חוזקה בסרטיו הבאים Leap into the Void"" וסרט ההמשך השערורייתי ל"אגרופים בכיסים" - "The Devil in The Flesh".
אחרי שביים את סרט הטלוויזיה "הנרי השלוש עשרה" בכיכובו של מרצ'לו מסטרויאני, את ""The Conviction (שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין 91') ו"חלום הפרפר" מ-1994, יצר בלוקיו את שני סרטיו האחרונים, "האומנת" ו"The Religion Hour", שזכו לביקורות נלהבות במיוחד עם הצגתם בפסטיבלי קאן.
