סולנדז המצויין שוב יוצא לחפור בנבכיה האפלים ביותר של המשפחה האמריקאית הטיפוסית, אחרי "ברוכים הבאים לבית הבובות" העגמומי. הפעם הוא מושחז ומטריד אף יותר (במובן הבאמת חיובי של המילה).
סצינה טיפוסית? לדוגמא: ההורים המבוגרים מתגרשים: "אני אמרתי את המלה גירושים?" צועק בעלה, הבת הנמפומנית (פלין בוייל): "אני רוצה אותך עכשיו!", אחותה האמהית (סטיבנסון): "תמיד ידעתי שבסוף תראי לנו שאת לא אפס", בעלה הפסיכיאטר הפסיכי (בייקר): "אני חולה!", וכמובן האחות הנורמאלית (אדאמס) ששרה שירי דכאון : "אושר / איפה הלכת?". בל נשכח שכל גבר בסרט דואג לפלוט איזשהו נוזל מגופו באיזשהו שלב של הסרט - שימו לב לאלן (סימור הופמן) המתנשף. סערה ציבורית? כן! שאלות נוקבות? כן! תשובות חשובות? כן! קצת אושר? לאוהבי קולנוע הצמאים לרעננות על מסכינו המשעממים, אין פה פתרונות לתחלואי החיים - לא לשכוח, בשביל זה יש את החיים האמיתיים.
