"כן, הייתי הוגה חופשי, כל מה שאדם יכול לדמיין עליי, עשיתי. אך איני פושע , איני רוצח. אין רעיונות בלי גוף ואין גופות בלי רעיון". המארקיז דה סאד
השנה היא 1794. השלב האלים ביותר במהפכה התחיל, שלב הטרור והאימה, והמארקיז דה סאד שוב נמצא בכלא. משטרים התחלפו, מנהיגים הלכו ובאו, ועדיין כל משטר הביט על המארקיז דה סאד בעיניים חשדניות. "אדם לא מוסרי" הם קראו לו, "הוא אינו ראוי לחברה" הם אמרו. רובספייר הפוריטני ראה אויב באריסטוקרט הנפלא שהפך למתסיס, באתאיסט הליברטין ובאיש שכתב את "ז'וסטין" המזעזע. המארקיז דה סאד.
סאד (אוטול) כבר בן 50. הוא כלוא כעת במנזר שהוסב לכלא ולבית חולים בשם פיקפוס. סאד כבר כל כך רגיל לבתי כלא כמו הבסטיליה או סט. לזאר, עד שפיקפוס נראה לו כגן עדן עלי אדמות. "חברה מובחרת, נשים מקסימות" פיקפוס הוא בית הבראה מזויף, בו אריסטוקרטים ונוכלים יכולים לשלם כסף על מנת להציל את צווארם.
סאד העני נהנה מפיקפוס תודות למאהבתו לשעבר, מארי קונסטנס קנה, לה הוא קורא סנסיבל (דניקור). על מנת להציל את חיי סאד אהובה, סנסיבל שוכבת עם פורנייה (קולין), נציג בועידה הלאומית וחבר בפמלייתו של רובספייר.
במסדרונות וגני פיקפוס, שורד עדיין החן של המשטר הישן, כעולם משומר באופן מלאכותי. בעולם הקסום של פיקפוס, סאד מוצא חברה שלמה, סאד הבימאי התיאטרלי, חוזר למקורות. הוא לא איבד דבר מהלהט החתרני שלו, מהתפרצויות הפרובוקציות הערמומיות או מחוש ההומור שלו. אבל אולי הגיל ועייפות מסוימת גורמים לו להיות אנושי.
אמילי דה לנקריס (לה בסקו)היא נערה צעירה מאוד, טרף אידיאלי עבור סאד. אך איך יכול המורה הלא מוסרי הזה ללמד אותה מבלי להרוס אותה? כעת, כשהגיליוטינה מתחילה ללבוש צורה מאיימת, אפילו סנסיבל אינה יכולה לעזור עוד לסאד. וכשהלהב הנופל גובה את קציר הדמים שלו והגופות מתחילות להיערם בגנים של פיקפוס, גן העדן של סאד הופך לגיהינום. רוחות ההיסטוריה יסחפו את סאד, אמילי, סנסיבל ופורנייה אל עבר הגורל שלהם. ובהמולה הנוראה והאכזרית, מבט צלול אחד של סאד מוצא חוויה חדשה שתעזור לו לבדוק את גבולות החרות.
