פעם נכנסתי לגן' מפנטז על מזרח תיכון ישן שבו הגבולות המחלקים את המזרח התיכון לקהילות עוינות טרם הוקמו. מזרח תיכון שבו גם הגבולות המטאפוריים אינם קיימים.
במסע המשותף של אבי מוגרבי ועלי אל אזהרי, אל ההיסטוריות המשפחתיות והלאומיות שלהם, במין מכונת זמן שמייצר המפגש החברי ביניהם, מתגלם מבלי משים אותו מזרח תיכון אבוד שחיים משותפים יכלו אולי להתקיים בו.
הכל מתחיל בחלום על מפגש בלתי אפשרי בין אבי מוגרבי לבין סבו איברהים בחזית ביתם בדמשק בשנת 1920. איזו שפה הם דיברו? הערבית של אבי קלושה ואילו הסבא, איברהים, עדיין לא ידע לדבר עברית. בחלום מבשר איברהים לאבי שמשפחת מוגרבי עוזבת את דמשק ועוברת לפלסטינה, לתל אביב. בחלום מחליט אבי להישאר: "אתם תלכו לפלסטינה, אני אשאר כאן לשמור על הבית".
כדי להפיח חיים בחלום פונה אבי למורה שלו לערבית, עלי אל אזהרי, ומציע לו לעשות סרט ביחד. "ביחד, עד הסוף" - אומר עלי.
עלי הוא פלסטיני יליד ספוריה שליד נצרת, (כיום ציפורי) פליט בארצו שלו מאז שנת 1948. את רוב חייו הבוגרים חי עלי בתל אביב, נישא ליהודיה ויחד איתה הוליד את יסמין. האופן בו ניהל עלי את חייו הוא קריאת תגר על הערך המרכזי של החברה הפלסטינית והחברה היהודית כאחד - ההפרדה.walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully
