במהלך השבוע האחרון של הקיץ מאבד פייטרו את רעייתו האהובה שנפלה מהחלון.
מספר ימים לאחר מכן, כאשר הוא לוקח את בתו הקטנה קלאודיה לבית הספר, הוא מבטיח לה שאין לה מה לפחד הוא ימתין לה מחוץ לשער. מרגע זה ואילך מעביר פייטרו את ימיו על ספסל בגינה מחוץ לבית הספר.
מנקודת תצפית זו, הוא מתחיל לבחון את סביבתו מחדש ומגלה עולם אחר ומבט חדש על האנשים שהכיר.
מה שיכול אולי להישמע כדרמה על אובדן וחוסר יכולת להתמודד עם השכול, הוא למעשה מבט מרגש מאוד ואנושי על אדם באמצע חייו, המגלה פתאום שאפשר להסתכל על דברים אחרת.
חבריו מהעבר, עמיתיו לעבודה ובני משפחתו, כולם באים לבקרו על הספסל, אך במקום לנחם הם יוצאים מנוחמים חושפים בפניו את כאביהם וסודותיהם שלהם.
