הזוכה הגדול של טקס פרסי האוסקר הגרמני כולל הסרט והבמאי הטובים ביותר.
מבוסס על סיפור אמיתי.
משפחת רדליך היהודיה מהגרת לקניה בשנת 1938, שם מחכה להם אבי
המשפחה, עורך דין במקצועו, שמצא עבודה בחווה רחוקה. אשתו, בת למשפחה בורגנית מתקשה להתרגל לאורח החיים החדש, לריחוק מהוריה ולתנאים החדשים של חייה.
בתחילת הסרט אנו רואים את האם והבת, בביתם המפואר בפרנקפורט. האם אוהבת בגדים, אלגנטיות ונוחות. בעלה, וולטר, שקורא את המפה הפוליטית ואת הסימנים המאיימים לעליית הנאציזם, מגיע למזרח אפריקה וכעת כותב לאשתו לעזוב את הכל, לקחת את בתם ולהגיע אליו בהקדם האפשרי. "ובבקשה, תביאי מקרר כי נזדקק לו. רק תעזבי את כלי החרסינה שלך ואת הבגדים המפוארים שלך, כי לא תצטרכי אותם." יטל עושה בדיוק ההיפך.
מערכת היחסים מורכבת. יטל מרגישה אבודה במקום שכוח אל, וגם וולטר בעלה אינו מקבל ממנה את התמיכה הנפשית הדרושה לו כדי להתמודד עם קשיי עבודתו החדשה כחוואי.
לעומתה, בתם הקטנה רגינה הביישנית, פורחת בביתה החדש. היא לומדת את השפה, את מנהגי המקום ומפתחת חברויות חדשות עם ילדי המקום, בצורה הטבעית ביותר כמו שילדים יודעים ליצור. אבל את הקשר החשוב ביותר היא תפתח עם הטבח המשפחתי, אוואר.
יטל, לעומת בתה, מתקשה להתחבר לאוואר, הטבח של החווה. הוא גבוה, גאה, אדם מוכשר וחרוץ משבט המאסאיי, יטל עושה טעות ופונה אליו בתור משרת. אבל הוא אינו מתבלבל ומסביר לה את מקומו של הטבח בבית אפריקני. כאשר הוא מתבקש לחפור בור מים, הוא עונה לה, "אני טבח. טבחים אינם חופרים בורות. ובאותו עניין, "גברים אינם סוחבים דליי מים."
תחושת האובדן של המשפחה והחברים ואי היכולת של בני הזוג לדבר על כך גורמת להם להתרחק האחד מהשניה. רק לאט לאט ובהדרגה הם מצליחים למצוא שוב את הדרך זה אל זו.
