זירת האירוע: כדור הארץ שבין הקוטב הצפוני לאנטארקטיקה. בתפקידים הראשיים מככבים: אווזים, עגורים, חסידות לבנות, כרוכיות ברווזים ושקנאים לבנים; 40 סוגים שונים אחרים מופיעים כשחקני משנה.
הסיפור על ציפורים נודדות הוא סיפור של הבטחה...ההבטחה לחזור. הן משלימות את מסען, שלעיתים הוא אלפי קילומטרים, מלאי סכנות, עוברות מעל הגבוהים בהרים, חוצות אוקיינוסים ומדבריות לוהטים, מתמודדות עם מזג אויר סוער, וכל זה לצורך הישרדות. נדידת הציפורים היא מלחמת קיום.
באביב של חצי הכדור הצפוני הן "ממריאות" לעבר הקוטב הצפוני שם הן נולדו. על פי חוקיו המסתוריים והנסתרים של הטבע זהו המקום היחיד בו הן מתרבות. חלקן עפות ללא הפסקה, יום ולילה. אחרות, עושות זאת בשלבים תחנה אחרי תחנה, ומגיעות ליעדן, ל"ארץ המובטחת" במאמץ רב. הן נעזרות בשמש ובכוכבים לנווט בין קו רוחב אחד למשנהו. רגישותן לשדה המגנטי של כדור הארץ היא כמו מחט המצפן. בהגיען, מכל יבשת, לאדמת הקוטב הצפוני הן מתפזרות. אדמת הקוטב שאינה ידידותית לאדם בעבורן היא ארץ השפע.
האפרוחים בוקעים, ועליהם ללמוד מהר לעוף ולהכין עצמם למבחן החשוב והגורלי נדידתם הראשונה.
כשעונת הקיץ עומדת להסתיים והמרחבים הפתוחים עומדים לקפוא ולצלול לתוך הלילה הארוך של הקוטב מגיעה שעת העזיבה, נדידת הסתיו.
לפעמים ללא ההורים, על הצעירים לפרוש כנפיים ולעוף בנתיבים לא ידועים בדרכם לארצות הטרופיות. בעזרת אילו אמצעים מסתוריים הם מצליחים להגיע לנקודה מסוימת הנמצאת במרחק של אלפי קילומטרים?.
בחצי הכדור הדרומי, העונות הם שונות. ומינים אחרים של ציפורים מכסים את השמיים.
אף יבשת לא מכילה את השפע כמו הימים בדרום. האיים משמשים עבור עופות הים מקום מחסה לקינון. סוגים מסוימים מגיעים ליבשה רק אחרי מספר שנים של נדידה סביב הקוטב הדרומי-אנטארקטיקה - השחפים גולשים על גבי גלי הים הסוערים, הפינגווינים , שלא מסוגלים לעוף, עושים זאת בשחייה. מסלול הנדידה של עופות הקוטב הדרומי הוא הארוך ביותר: 20,000 קילומטרים.
לחצי הכדור הצפוני מגיע עוד אביב, ובעלי הכנף שבים אל אותם מסלולים בשמיים והפעם בכיוון ההפוך - הם מקיימים את הבטחתם וחוזרים למרות המכשולים.
