מסע באפגניסטן בעיני הבמאי האיראני מוחסן מחמלבאף. ודווקא היום, כשאנו אבוסים בתעמולה אמריקאית, כדאי לראות מבט אחר, אנושי, כואב, את מבטו העצוב והחם של מחמלבאף על המצב האנושי בארץ מוכת גורל זו
צעירה אפגנית, שהיגרה לקנדה והפכה לעיתונאית, מקבלת מכתב נואש מאחותה הקטנה שנותרה שם. מול הקשיים והאימה, מול שפיכות הדמיםוהמצוקה, ובעיקר מול הדיכוי הטוטאלי של הנשים בידי השלטונות. היא מתכוונת להתאבד עם בוא ליקוי חמה לקנדהאר. האחות יוצאת למנוע את ההתאבדות. היא מסכנת את חייה בחדירה למדינה המוסלמית הקיצונית הזאת כאשה לבדה. אבל היא חייבת להציל את אחותה. יש לה לוח זמנים מוגבל ביותר. הליקוי ממשמש ובא (האם הכוונה להתקפה האמריקאית?). הסרט עוקב אחרי מסעה ומתאר את החיים באפגניסטן היום. הוא מעורר רגשות עזים. קודם כל רגשות של תיעוב וביקורת כלפי המשטר הנורא השורר היום באפגניסטן. כמה קטעים מעוררים חלחלה. הדרך שבה שולט הממסד הדתי הקיצוני במערכת החינוך, שכל כולה אינדוקטרינציה אחת גדולה, והדרך שבה הוא מדכא נשים, בעיקר הסצינה הנפלאה עם משתתפי החתונה בסיום הסרט. אך גם התפעלות מעוז רוחם ועוצמת עמידתם של בני העם האפגני מול הדיכוי הנורא שבו הם שרויים. הסרט מצליח לעורר רגשות של התנגדות למהלך האמריקאי-אירופי המיותר והבלתי אנושי בעליל (להפציץ אנשים נפלאים כאלה, אנשים שאין לתאר את מידת הסבל שעברו?) אבל העיקר היא עוצמתו האמנותית של מחמלבאף. הוא רואה הכל, יודע לתאר את החום האנושי בכל מקום שבו הוא נמצא (שימו לב למשל לדמותו הזוהרת של "הרופא" השחור המסייע לאפגנים, וכיצד הוא בודק נשים אפגניות דתיות.
