לאלבי סינגר יש שתי בעיות מרכזיות. אחת היא גישתו לנשים, השנייה היא גישתו לחיים. הוא סטנאפיסט ניאורוטי, יהודי פראנואיד, תלוי בטיפול פסיכולוגי, הוא מעריץ של גראוצ'ו מרקס, של אינגמר ברגמן ושל סרטי שואה כ"הצער והחמלה", הוא בז לחוף המערבי והוא מאוהב באנני הול.
אחרי שורה של מערכות יחסים כושלות עם בחורות מהבוהמה האינטלקטואלית הניו-יורקית הוא מתחיל ברומן עם אנני, רומן שמסתיים בפרידה ושמכניס אותו להירהורים על משמעות חייו.
וודי אלן בקומדיה הטובה ביותר שלו לא רק מצחיק עד דמעות אלא גם משתמש בסידרה אין סופית של תחבולות קולנועיות שמביאות את הסרט לתחכום עלילתי וצורני שלא רואים בקומדיות רומנטיות בדרך כלל: הוא קופץ בין הזמנים, נכנס ויוצא מפלאש בקים של עצמו, משלב קטעי אנימציה, מכניס כותרות תרגום שמביעות את הכוונות האמיתיות של הדמויות, פונה ישירות למצלמה בטכניקה כמו תיעודית, מכניס סרט-בתוך-סרט ותיאטרון-בתוך-סרט ומביא אורחים לתפקידי משנה החל בפול סיימון וכלה במרשל מקלוהאן. מאז סרטי האחים מרקס לא נעשה סרט כה עשיר בשורות מחץ לציטוט : "אני לא רוצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני", "ההישג התרבותי הכי גדול של לוס אנג'לס הוא שאפשר לפנות ימינה ברמזור אדום", "סבתא שלי מעולם לא נתנה מתנות, היא הייתה עסוקה בלהיאנס על-יד הקוזאקים" "יש לך עכביש באמבטיה בגודל של ביואיק", "בצבא, במקרה של מלחמה אני משרת כבן-ערובה" וכל כך הרבה נוספים.
