בקרוב יקרה לך משהו טוב

ישנה תסמונת התוקפת לעתים יוצרים שחוששים להחמיץ - ברגע שניתנת להם ההזדמנות לברוא עולם פרי מוחם, נובט בהם רצון עז לנתב את כל הבזקי הגאונות שפקדו אותם אי פעם לכדי יצירה אחת מושלמת. נראה שתסמונת כזו עומדת בבסיסו ובעוכריו של "בקרוב יקרה לך משהו טוב", סרטו של אייל שיראי.

כאילו כדי לא לפספס אף סיפור פוטנציאלי, הסרט שוזר בתוכו כמה וכמה עלילות שהקשר ביניהן רופף מאד, מה שיוצר קושי באוריינטציה עלילתית: שלוש שנים אחרי מות אימו של אילן (אדם הירש) בן ה-14 הוא מגלה מכתבים מאחותו בת ה-22 דליה (טינקרבל) שאביו הקשוח העלים ממנו, עקב כעסו על נטישתה של דליה את המשפחה עם מות האם. אילן הכעוס עוזב את הבית ומחפש את אחותו בחיפה. הוא מוצא אותה עובדת על סיפונה של אוניית פאר, עובר לגור איתה, ומבלה ימיו בחברתו של אברהם השכן (אסי דיין), קומוניסט מזדקן שמגדל עשבים לא חוקיים בחורבה נטושה שהתנחל בה, ומטפח בה בנוסף מחסן נשק שעתיד לשמשו במלחמה נגד הקפיטליסטים שמאיימים לדידו לחסלו. בין לבין אילן מגלה סימני משיכה אל אחותו החטובה, כשהיא מצידה מנהלת רומן עם מלח נשוי.

עוזי וייל שכתב את התסריט, וידוע ככותב סיפורים קצרים, סאטירה ומערכונים (החמישייה הקאמרית) רגיל לתקשר עם הקהל באמצעות דברי שנינות ושורות מחץ, ולא בארכנות שדורשת העמקה יתרה בדמויות ומצבים, כך יוצא שלמרות המקוריות המפתיעה והשימוש המרשים בהומור נוצר בסרט רצף לא ממוקד של עלילות לא מפותחות, מלא בערפל נסיבתי שמסרב להתפזר ולאפשר לצופים להבין מה באמת עומד מאחורי היחסים בין הדמויות.

בהיעדר עומק, כלי הנשק העיקרי של היוצרים בהנעת העלילה הוא "הליכה עד הסוף", התמסרות טוטאלית לדמויות ומצבים אקסצנטריים ונסיון לשבירת טבואים, שמדגישים את ההתחמקות מהתמודדות אמיתית עם סיפור פשוט. לגיטימי ורצוי שליצירה קולנועית תהיה עלילה מרכזית וכמה עלילות משנה, אך כאן לא ברור מה עיקר ומה טפל. הסיפורים מובאים כנקודות ציון, והטיפול בהם נותר שטחי וחמקמק, עתיר מיני סנסציות בפוטנציה שלא מגיעות לכדי מימוש: היחסים עם האב המנוכר, ההתמודדות עם האם המתה, הקשר על סף גילוי העריות בין דליה לאילן - אבל למה לעשות דרמה מכל דבר. המימוש היחיד של הפוטנציאל הדרמטי מצוי ביחסים הלא שגרתיים בין אילן לאברהם, שמובאים באופן אנושי ופעמים רבות מכמיר לב.

על אף הקושי, השחקנים מצליחים לעתים להפיח חיים בכאוס. את אסי דיין התקשיתי לזהות תחילה, קירח ונטול שיניו הקדמיות, מאמץ פיזית וורבלית את דמות הזקן הנרגן באופן מושלם, לצד נוכחותו המופתית מחוויר קלות אדם הירש בתפקיד אילן שהנסיון להוציאו משטאנץ הנער המתבונן בסרטי ההתבגרות ולהפכו לגיבור אקטיבי, קצת גדול על כתפיו הרכות. טינקרבל יוצרת דמות אפקטיבית אך נותרת אניגמטית מדי, הן משחקית והן עלילתית.
הפינאלה הגרנדיוזית של הסרט "פותרת" את כל הקונפליקטים שנידונו באמצעות סנסציה מרעידת עולמות בעלת שיק ארמגדוני שאמורה למחוק ולהשכיח ברגע את כל שהיה. בסופו של דבר כל שנותר מהסרט הן סיסמאות מהדהדות, אמירות ציניות בעולם ציני שנותר מרוחק רגשית, לצד תקווה בלתי נמנעת שמתישהו אולי יקרה משהו קצת יותר טוב.