אינסטינקט בסיסי 2

מה, משעמם לי עד כדי כך? שאלתי את עצמי ביום שישי בערב, אחרי ארוחה דשנה וטעימה, בילוי עם המשפחה והחלטה מודעת לבלות את המשך הערב בבית, מול הטלוויזיה עם גברבר מסוקס ושווה, שכל מטרתו הייתה לראות עמי סרט ולאכול את שאריות ארוחת החג שאמא שלי שלחה.

התחלנו בצפייה בסרט. לא מצפים לגדולות, אבל כן לסוג של אקשן או עניין. כעת, אני חייבת להסתייג ומצרה מראש על כך שזה כה מוקדם – סרט שמלכתחילה היה מיותר ובא לשרת ציבור מסוים מאוד של צופים – לא אמור להיות לו המשך. כך היה עם ספיד, רמבו (לא רוקי, אני מבקשת), אבא גנוב, זאב צעיר, גריז, אפקט הפרפר והרשימה עוד ארוכה. ובאמת שלא ציפיתי ליותר מדי, אני מבטיחה, אבל התחושה העמומה של השעמום החלה לחלחל די מהר בתחילת הצפייה.

אני חושבת שמאז הסרט הראשון בשנת 1992, הדבר היחיד שלא נשאר בסיסי הוא אני. שרון סטון נשארה אותה סטון, אבן חדגונית ומשעממת עם קול מאנפף ועמוק, שמנסה להישמע אדיש, אחלה גוף וכישורי משחק של עמבה. העלילה – אותה עלילה ורק מייקל דאגלס, שהמשיך בחייו (והצליח להתגבר על הפיתוי להשתתף בסרט ההמשך המשפיל הזה) חסר לי, על מנת להשלים את החוויה ולחזור אחורה בזמן, לימי התיכון האחרונים שלי ולדמיין שאני עוד עם אותו בן זוג במין דה ז'ה וו מטורף.

לא, ידידי, אם לא הבנתם עד עכשיו - זה לא סרט טוב. הדבר היחיד שהצלחנו ליהנות ממנו אני וידידי ע' השווה, היה הריהוט המדהים והסטיילינג שנעשה בסט, כולל בגדיה של הכוכבת הפתיינית והמכונית שהיא נוהגת בה. בשלב מסוים החליט הגברבר לנטוש אותי ולהמשיך את הערב במתכונת יותר עסיסית ומעניינת (למה לא, אני אשאר לי בחושך לבד...) בריקודי סלסה עם החבורה הקבועה.

אני נשארתי על הספה, חצי רדומה, משועממת בעליל, קצת מרחמת על סטון שממש לא מצליחה לצאת מנישת הסופרת פתיינית/רוצחת בעליל ושכנראה הייתה צריכה את הכסף מהכנסות הסרט (שלהערכתי היו מועטות ביותר) כדי לאמץ עוד ילד – נקודה חיובית אחת אני חייבת למצוא - לא?

וכדי להשלים את התמונה העגומה, צר לי לאכזב, אך העלילה אותה עלילה בדיוק, כולל הבלש והפסיכולוג שרואה את דמותה בראשו כשהוא מזיין את חברתו האקראית ויותר מכך, הנסיון הפאתטי של כותבי התסריט להכניס טוויסט בעלילה ובסיום – לא צלחו.

לסיכום, רק אם אתה רוצה לראות את שרון סטון ואין לך היכן. והפנייה מיודעת לגברים במכוון. תיהנו.