ארוחת בוקר על פלוטו

קיליאן מרפי הוררררסת. לקחת גבר-גבר שרצח ילד במו ידיו בסרט "28 יום אחרי" ולהפוך אותו לגבר-גברת זה לא יכול להיות פחות מגאונות, הן של השחקן ק' מרפי והן של הבמאי הנפלא ניל ג'ורדן. עוד שניה הייתי אונס את פטרישיה קיטן בריידן – דמות מעוררת אמפטיה ברמות הכי קשות, טהורה כמו כומר שטובל לקראת יום-כיפור, ובעיקר חביבה על הבריות ואפילו שנונה וקסומה – אבל עשרת ימי תשובה אינם הזמן המתאים ביותר ליחסי מין בכפייה, אז דברו איתי בסוכות (העורך: מזוז ידבר איתך, כנראה).

הסיפור הוא סיפור חייו/חייה של פטריק, ילד חמוד שנולד וננטש בידי אמו אל פתח בית הכומר מיד כשנולד. פטריק עבר למשפחה אומנת שלא קיבלה אותו כראוי וברגע שהקש שבר את גב הגמל, הוא עזב את הבית כדי לחפש את אימא שלו. פטריק משנה את שמו לפטרישיה קיטן בריידן ומתחיל להיפגש עם אנשים שונים ומשונים.

יהיו שיאמרו שפטריק הטרנסקסואל מוצג פה באור מלוקק ואין שום קשר בין סיפור האגדה המופלא של פטרישיה לעומת החיים האמיתיים של הטרנסקסואלים – הרי לא ייתכן שכל העולם מקבל בזרועות פתוחות את הקהילה הזו, נכון? וגם לא ייתכן שכל מי שמקבל בסבבה את הקהילה, מנסה לפגוע בה או לנצל אותה מאוחר יותר, נכון? והכי מוזר – פטרישיה תמיד יוצאת מהסבך בשלום, אז וואט דה פאק?

החוויות של פטרישיה קיטן קשות. מצד אחד היא תמימה, נקשרת ומפתחת אמון מלא בגברים של חייה (בדרך כלל טיפוסים חזקים, רומנטיים אבל מתבררים כחלאות) ומיד היא מגלה את עצמה מושלכת מהחלון כמו קיטן (חתולה) קטנה וחסרת אמצעים. אבל מה, קיטן המתוקה תמיד נופלת על הרגליים.

"ארוחת בוקר על פלוטו" עוסקת בפנטזיה והתרסקותה, החלום ושיברו. רגע לפני שהחיים נראים הכי מאושרים בעולם, הכל מתפוצץ לך בפנים. ניל ג'ורדן ברגישות וטיפול מעולה כתמיד (את "משחק הדמעות" שלו, זוכרים?) בתפר שבין גבר ואישה, תקווה וייאוש. ואתם יכולים עד מחר לדבר על חוסר האמינות החלקי של הסרט שנראה כה אמיתי ונורמלי, אבל למעשה נכתב על ידי ניל ג'ורדן שהוא הדבר הכי דומה היום (ביחד עם טים בארטון) לנין המסתורי של האחים גרים.