זאתורה

"הרפתקה חדשה מבית ג'ומנג'י" הובטח לי בכותרת המשנה שעל עטיפת הסרט. נו, אז התיישבתי לראות סרט לילדים, מה כבר היה לי לעשות, אחה"צ שישי אצל ההורים בבית בביקור הדו שבועי. לריב עם אח שלי? פאסה. אחרי מנוחת הצהרים ובין האוכל של אמא, חשקה נפשי במעט נוסטלגיה ילדית.
התבדיתי.
לא ג'ומנג'י ולא הרפתקה, אפילו למריבה משפחתית טובה יש יותר טעם.

סרט שמתחיל נחמד, עם שחקן אהוב ומוערך מאוד מאוד (טים רובינס), שמגלם את האב הגרוש והעסוק שמנסה לחנך את שני בניו המכוסחים אחד עם השני במריבות אחים וקנאה למעט סבלנות וסובלנות אחד כלפי השני (המממ, אולי יהיה כאן מסר חבוי?) ויוצא לעבודה באמצע השבת המשפחתית.
או, כאן מתחילה ההרפתקה.

שני הקטנים לבדם (אם לא מחשיבים את האחות המתבגרת והישנונית), בבית הענק, הלא מוכר של האב ומיותר לציין – הישן. בית ובו הרבה מדרגות, עליית גג, מעלית קטנה ושובבה והכי חשוב, מרתף מסתורי ובו תחת המדרגות – הפתעה. קופסת משחק ערמומית, שלוקחת את הקטנים לחלל.

מכאן מתחילות ההרפתקאות של השניים, אשר מתמודדים בחדווה וללא כל פחד (באמת שלא פחדתי גם אני) עם היצורים מהחלל שפולשים להם לבית המרחף. פנטזיה שאין לה סוף אבל ממש לא ממריאה. אבל היי, זה סרט לילדים ואני הרי כבר לא כ"כ תמימה (נדמה לי) ואולי באמת כדאי שאת הבלהות האמיתיות הילדים יגלו בגיל מאוחר יותר...

אני עדיין לא אמא, אבל נדמה לי שהסרט יכול להתאים לגילאי 5 ומעלה ומניסיוני עם ילדים, הם ייהנו מהסברים ובמיוחד יעשו ההורים בחוכמה, אם ינצלו את רגעי מוסר ההשכל המשפחתיים הטמונים בתוך העלילה.

לסיכום, מיוצרי ג'ומנג'י, ציפיתי למעט יותר חוויה של בלאגן, צבע והשקעה בצילום ולרגעי המתח אמיתיים, אבל כסרט ילדים עם רף פחד בינוני ומטה - ימצאו בו הזאטוטים מזור ואפילו שעשוע.