מת לצעוק 4

על עטיפת ה-DVD של "מת לצעוק 4" מופיע המשפט הבלתי נשכח הטוען כי "סרט זה הוא הרביעי בטרילוגיית (!) סרטי 'מת לצעוק' ". למפיצי הסרט פתרונים, חשבתי, ולחצתי פליי. 79 דקות אחריי אני יכול לקבוע בוודאות כי מדובר בעוד סרט טיפוסי לז'אנר פרודיות האימה, כלומר-עלילה במשקל נוצה, אינספור ירידות על המון סרטים וכמות בלתי נדלית של הומור הפרשות, וולגארי יותר או פחות.

סיפור המסגרת של הסרט שואב את עיקר השראתו, אם ניתן לקרוא לזה כך, מ"מלחמת העולמות" של ספילברג - סרט טעון רצינות תהומית ופתוס אמריקני במשקל כבד ולפיכך ממש דורש, כמו במקרה של טרילוגיית סרטי המטריקס לפניו, פרודיה. העניין הוא ש "מת לצעוק 4" מספק את הסחורה באופן חלקי ביותר. "מלחמת העולמות" הוא סרט שמנפק אינספור חומרי גלם לפרודיה מפילה, אבל יוצרי "מת לצעוק" מתעקשים לקחת מספר מצומצם מאוד של חומרים ולמחזר אותם עד בלי די, או במילים אחרות-כמה פעמים אפשר לצפות ב 'טום קרוז' מטיח בטעות את ראשה של בתו הקטנה במיני חפצים חדים? אני ספרתי חמש כאלה לפני שהתייאשתי ואחרי הפעם השנייה, בטח כבר הבנתם, זה לא ממש מצחיק.

חוץ מזה הסרט מאזכר וצוחק על המון סרטים אחרים, הבולטים שבהם הם "הטינה", "הכפר","הר ברוקבק" (בקטע קצר ולא מתוחכם אך קורע), "מיליון דולר בייבי" ועוד המון, את חלקם מן הסתם פספסתי, גם כי ז'אנר סרטי האימה הוא לא בדיוק שוט הייגר שלי - אבל בעיקר מפניי שאחרי כמחצית השעה של צפייה חלה אצלי ירידה נכרת בעקומת הריכוז והעניין. מיחזור, כבר אמרנו?

ובכל זאת, למרות התחושה הברורה של "אנחנו יודעים שאתם יודעים שזה סרט מיותר אבל לא עמדנו בפיתוי של עוד כמה ג'ובות", המתקבלת מהסרט, יש מספר נקודות אור למי שמתעקש. קטע הפתיחה, לדוגמא, עם שאקיל אוניל (כדורסלן) וד"ר פיל (פסיכיטר ורב מכר) המגלמים את עצמם, הוא לא פחות מאינטיליגנטי ושנון. קטעים אחרים הראויים לאזכור חיובי הם הירידות הבלתי פוסקות על טום קרוז - נושא מתבקש ולא מאוד מקורי אומנם אבל כן מגיע לשיא מסוים (וקטן) בסוף הסרט ב "שחזור" הראיון המטורלל שלו עם אופרה ווינפרי. אולם הקטע המושחז ביותר בסרט הוא כפי הנראה זה הצוחק על 9/11 של מיייקל מור בפרודיה על סצינת הפתיחה בו נראה ג'ורג' בוש מקריא סיפור בפניי כיתת ילדים וממאן להפסיק גם לאחר שאחד מעוזריו לוחש על אוזנו כי כדה"א נמצא תחת מתקפת חייזרים. "גורל האנושות נחרץ", עונה בוש לעוזר, "אבל לברווז בסיפור יש עוד סיכוי". חציי הלעג פה, באופן מפתיע, הם מדויקים וחריפים כאשר המטרה העיקרית היא כמובן בוש עצמו ולא סרטו של מור, מה שכנראה מוכיח, כמאמר זוגתי, שלפחות בהוליווד הדמוקרטים עדיין שולטים. וגם זה משהו.

אז כיצד נסכם? לחובבי הז'אנר זוהי אופציה סבירה שאמנם לא מחזיקה סרט שלם אך טומנת בחובה כמה רגעים מפתיעים ומצחיקים. לכל השאר- אז כפי שחבר מסוים שלי נהג להתפייט, אם כי בקונטקסט מעט שונה – "רק אחרי הפסד של בית"ר".