מארז היצ'קוק - חלק 3

מהרגע בו נחו עיני על עטיפת המארז "אוסף יצירות המופת של היצ'קוק" (חלק ג') ניקרה במוחי השאלה, מדוע נבחרו מבין סרטיו של היצ'קוק דווקא הסרטים האלה להתערבב זה בזה: מהו החוט המקשר בין קלאסיקת מתח כ"ורטיגו", לקומדיית רצח בינונית למדי כ"מה קרה להארי"? מה הקשר בינהם לבין סרט ריגול מאוחר יחסית של היצ'קוק בשם "המסך הקרוע", ולמה לכל הרוחות לא נכלל פסיכו העל-זמני כבר במארז הראשון של אוסף יצירותיו של היצ'קוק?
עד לכתיבת שורות אלו השאלה נותרה בעינה.

הבמאי אלפרד היצ'קוק בוודאי אינו זקוק לי שאציג אותו. שמו הולך לפניו במידה כזו שסטודנטים שנה א' לקולנוע יכולים לצייר בעל-פה סטורי בורדים שלמים של סרטיו, מתוך שינה. סרטיו של היצ'קוק הם בית-ספר למבע קולנועי, כל פריים מעוצב בדיוק רב וכל שורה בתסריט מחושבת. עובדה ידועה היא שהיצ'קוק תכנן את סרטיו באופן מדוקדק. הכל היה מוכן מראש על הנייר, ללא מקום לאלתורים. בקיצור, היצ'קוק לא היה זורם. לאור העובדה הזאת, מאכזב לגלות שמי שהיה אחראי לבחירת הסרטים במארז לא נהג באופן היצ'קוקי במיוחד.

כאמור המארז כולל את שתי הקלאסיקות המענגות פסיכו וורטיגו, את סרט הריגול המותח, אך הנופל מקודמיו באיכותו, "המסך הקרוע" ואת הקומדיה "מה קרה להארי" שגרמה למפיצי הסרט ספק להתנצל, ספק לציין, על עטיפת הדי.וי.די כי "סרט מהנה זה נחשב שונה בעבודתו".

התוספת מעוררת הציפיות במארז היא דיסק הבונוס "מורשתו של היצ'קוק". המכיל, לפי העטיפה, חמרים שלא נראו מעולם. בחלק הראשון מקבל היצ'קוק פרס על מפעל חיים מאיגוד הקולנוע האמריקאי. הטקס נערך בשנת 1979, שנה לפני מותו של היצ'קוק. בין הנואמים בטקס ניתן למנות את השחקנים הנרי פונדה, ג'יימס סטיוארט, ואינגריד ברגמן, כל אחד מהם נותן נאום חם שנון ומשעשע אודות גאון הקולנוע. מדי פעם עוברת המצלמה לפניו השמנמנות ומלאות הקפלים של היצ'קוק, שנותרות חתומות וחסרות הבעה. היצ'קוק אינו במיטבו בזמן הטקס, והלב נחמץ כשהוא מנסה לקבל את הפסלון וכמעט מועד בעוד שפניה של אשתו הקשישה מוצפות בדמעות. הוא נותן נאום שנון, שופע בדיחות, אבל ניכר עליו שהוא מתאמץ ומתקשה לדבר.

התוספת השניה, "ראיון מעמיק עם היצ'קוק" שערכה פיאה לינדסטרום, בתה של אינגריד ברגמן, מתקשה לספק את הסחורה. בין אם רציתם את הפרטים העסיסיים של מאחורי הקלעים ובין אם רציתם מבט מעמיק על יצירתו הקולנועית, לא תקבלו. רגע בודד של שביעות רצון לחובבי הנקודה הישראלית (ואולי כולנו כאלה, בעצם) סיפקה תשובתו של היצ'קוק לשאלה האם הוא נהנה מהכבוד שהוא מקבל: היצ'קוק נזכר שירד פעם ממטוס בנתב"ג וכל שדה התעופה עמד והריע לו. מזל שלא סיפרו לו שישראלים עושים את אותו הדבר כמעט בכל נחיתה.

הבונוסים המהנים באמת היו התוספות לסרט פסיכו, שכללו את סצינת המקלחת המפורסמת עם וללא מוזיקה (יותר מפחיד בלי), קטעי ראיונות בסגנון מאחורי הקלעים אחרי שלושים שנה עם התסריטאי, העוזרת האישית של היצ'קוק וכוכבת הסרט ג'נט לי. רגעי רטרו מצויינים סיפקו גם הטריילים והפוסטרים המקוריים של הסרט, משנות השישים, ולחובבי הקורס "מבע קולנועי" מבחר מציורי הסטורי בורד המדויקים והיפים של הסרט (שצייר סול בס).

הדילמה הצרכנית נותרה בלתי פתורה- פסיכו וורטיגו הם נכסי צאן ברזל לספרית הדי.וי.די הביתית, הניתנים לשימוש רב פעמי, נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים מטען עודף של שלושה די.וי.די נוספים בלתי ניתנים למחזור?