18 קילו של אהבה

20 דקות מחיי בזבזתי על מסך התפריט הראשי של 18 קילו של אהבה כדי לצפות בציפור האנימציה המוזרה שעפה לה שם כאילו אין מחר. היה בה משהו, בציפור, והיה בה משהו, במנגינת הרקע – פסנתר מעודן – שגרמו לי לתהות מה הקשר בין הציפור לעמי. עמי נולד עם ניוון שרירים וד"ר קורדובה מטקסס נתן לו חיים עד גיל 6. למזלו של עמי, היום אלוהים הוא זה שקובע כמה זמן נקצב לכל אדם, וד"ר קורדובה הוא סתם פנסיונר חביב.

סרטו הדוקומנטארי של דני מנקין – יומן מסע במערב ארה"ב שנראה בהתחלה כמו רצון לנקמה אבל נגמר במסר חשוב לחולה ולרופא – מספר את סיפורו של עמי, בן 34, גוף קטן אבל לב ענק, 18 קילו של כישרון, ובעיקר רצון עז לחיות ולאהוב. הסרט לא נופל לקלישאות של אנטי-גיבור מסכן ואומלל ומסחטת תפוזים של רגשות, אלא מציג את הסיפור כמו שהוא, בלי הרבה שאלות, עם מונולוגים קצרים, קריינות עממית של גידי גוב ובעיקר קונספט של טוב מראה עיניים מזיוני שכל והתפלספויות סרק.

עמי הוא אנימטור מוכשר, וככזה יש לו כבר סרטון אהבה בלתי ממומש בין ציפור לציפורה. הציפור הוא כפיל של דודו טסה והציפורה כפילה של מיה דגן – אין שום קשר, נכון? גם בחיים של עמי יש סיפור אהבה בלתי ממומש. מנקין מטפל בעדינות וברגישות (אני הייתי מזמן מפציץ בארטילריה) בתחום הרומנטי בחייו של עמי. קוראים לה כריסטינה והיא כאן בשביל לשבור את הלב. עמי אמנם חמוד, בעל חוש הומור ויודע דבר או שניים באהבה, אבל "חושבים שהוא בובה", כפי שהוא מיטיב לזהות ברחוב. ועם כל הכבוד לבובה – כריסטינה אמנם מנשקת אותו על הפה, מקלחת אותו, דואגת לו וגרה אתו, אבל היא לא ממש סבא ג'פטו. אהבת הציפורים ואהבת עמי וכריסטינה נתקעת באותו מקום – בחוסר המימוש – והולכת יד ביד לאורך כל הסרט עד הסוף.

במהלך המסע לד"ר קורדובה, אנחנו לומדים להכיר את עמי על מוגבלותו, דרך חבריו, משפחתו (בעיקר אמו המסורה והמקסימה) והוא עצמו. אנחנו מבינים איך עמי נתקל בקשיים פיזיים ומוכיח מודעות עצומה למצבו לצד רצון לעשות את הבלתי אפשרי, גבר-ילד עם קעקוע של הארלי דיווידסון ורצון לחרוש את הכבישים, זרועות בעובי של מקל מטאטא ולב ברוחב של הגרנד קניון. כריסטינה שלו לא מאוהבת? אז מה? אנחנו לגמרי מאוהבים. להקיא מאתנו, אבל זה מה יש.