טראנס-אמריקה

כשמאזינים לסולן להקת "אנתוני אנד דה ג'ונסונס" עולה לנגד העיניים דמות אשה אפרו-אמריקאית גדולת ממדים, ארתה פרנקלין סטייל, כשבפועל מדובר בהומו חיוור פנים מעוטר בהרבה איפור שהקול הענק הזה בוקע מגרונו. כשמתבוננים בברי, הגיבורה הטרנסקסואלית של טרנס-אמריקה, נשקפת למול העיניים דמות אשה לכל דבר, מוכיחה את שהסרט מבקש להטמיע לכל אורכו – הג'נדר הוא בעיני המתבונן.

כל עוד הדבר תלוי בה, מעדיפה ברי להתחמק לחלוטין מעברה כמר סטנלי ומההווה שלה כגברת (עם) פינס, עד לביצוע המיוחל של הניתוח לשינוי מין אליו היא מתכוננת במהלך הסרט. כך היא נוהגת גם עם בנה, טובי, שנכנס במפתיע אל חייה כשהוא בן 17 ומבקש שחרור בערבות מהכלא. ברי הייתה מעדיפה להתעלם מקיומו של הנער הסורר, תוצר יחסי מין לא משמעותיים מהעבר הרחוק, אך הפסיכולוגית שלה מסרבת לחתום על טופס האישור לניתוח עד אשר תתעמת עם בנה שמהווה חלק ממנה. בלי לגלות לו את זהותה, הן הגנרית והן המשפחתית, משחררת ברי את טובי מהכלא והשניים יוצאים למסע מניו יורק ללוס אנג'לס, במטרה לסדר עתיד טוב יותר לשניהם.

את ברי מגלמת פליסטי האפמן (עקרות בית נואשות), אשה במקור, כשכוונת הבמאי, דנקן טאקר, הייתה כנראה ליצור דמות אמינה ו"מוליכת שולל" את סובביה יותר משהיה מצליח לעשות זאת שחקן שהיה פעם גבר. האפמן, למעט קול מאולץ ומעצבן, בעזרת איפור שמסגיר לכאורה תפרים של מעבר בין מינים, ואימוץ מושלם של ג'סטות תואמות, מצדיקה את גלובוס הזהב שקיבלה על משחקה הנהדר.
ברי מנפצת את הדימוי הקולנועי הסטיגמתי של טרנסקסואלים בקולנוע, לרוב אקסטרווגנטיים וצבעוניים, באמצעות אופי סופר בורגני, שכולל ויזואליה של פקידת בנק שקונה בגדים בהוניגמן, פחד מוות מנחשים, שפה תקנית, סלידה מעישון ואפיל של אמא פולניה. עם זאת, דמותה נותרת עלומה למדי לאורך הסרט, היא כלל אינה משדרת מיניות במובן הסקסי של המילה, אין מידע על חיי האהבה שלה ובדידותה הנשקפת מהמסך אינה נידונה כלל.

טובי הוא נער בעל אישיות מינית נזילה, עבר בעייתי וסטריאוטיפי שכולל זנות, סמים ואב חורג, ושאיפות גבוהות לשחק בסרטים כחולים. קווין זגרס, שמשחק אותו, מספק טאץ' אותנטי מחשיד כמעט, כאילו חווה בעצמו את האינסידנטים המפוקפקים.
חריגת המשחק היחידה באה מכיוון בני משפחתה הגרעינית של ברי. כתוצאה מבימוי שנועד כנראה להצחיק, בני המשפחה נראים כקריקטורות גרוטסקיות, בעלות איכות סלפסטיקית כמעט, כשבראש טבלת הגיחוך ניצבת אימה. הדבר גורע מהאמינות ומרדד את נושא הקבלה המשפחתית שמתיימר דאנקן להביא.

למרות הנושאים הטעונים הרבים שהסרט עוסק בהם, ישנה תחושה כללית של חמקמקות בדמות סצינות שנכנסות לטווח עין אחד ונעלמות ממשנהו ללא דיון מינימלי כאילו לא היו, הסתרה שמסתנכרנת עם הרצון של ברי להסתיר חלקים בלתי נמנעים מהווייתה. החיים הקשים, הן בחורים הנידחים אותם פוקדים היא וטובי, והן במעוז העושר בברלי הילס, מהווים אך רקע צבעוני בליוויית מוזיקה וצילום אפקטיביים ורגעים קומיים חביבים לרוב, והופכים את המסע של השניים לחוויה אסתטית שגורמת לאי הנעימות להיות נעימה יותר, ולסרט באופן כללי להרגיש כמו FEEL GOOD MOVIE. והוא אכן עושה זאת בהצלחה, מהנה, משעשע לפרקים ולעיתים נוגע, אך אף פעם לא הולך עד הסוף.

טרנס-אמריקה מבקש להפוך את השוליים למיינסטרים, על הטוב והרע שבכך, וכתוצאה מכך יש מתח בלתי פוסק בין הנושא פורץ הדרך לבין האופי השמרני של הסרט. למעשה זהו סרט הוליוודי במסווה של סרט אינדי. טרנס-אמריקה מתיימר להפוך את הגיבורה שלו לקונבנציונלית ולגיטימית, ובתוספת מהלכים עלילתיים צפויים לחיזוק, נותר שמרני. הדמויות של אלמודובר לא מוצגות כחריגות בעולם הבדיוני, בעוד החריגות של ברי, למרות התדמית ה"סטרייטית" שלה, היא הנושא המרכזי של הסרט.

ברי מציגה עצמה בפני טובי בזהות פיקטיבית של דתייה מסיונרית, סמל השמרנות, עובדה שמזינה את הסרט בהרבה רגעים קומיים לאור הפער בין שתי הישויות, ומסמלת בכך את המאבק בין שני הכוחות. הקידמה הפסאודו אוונגרדית נתקלת בצביעות האמריקאית המרובעת על שלל הטיפוסים הווייט-טראשיים שמאכלסים את פרבריה. מי מנצח בסופו של דבר? בעולם פוסט-מודרני כשלנו אין תשובה אחת, ובפרפראזה רלוונטית על מה שכבר נאמר לעיל – הכל בעיני המתבונן.