זכרונותיה של גיישה

כשהתיישבתי לראות את הסרט חשבתי לעצמי שהנה שוב נראה עיבוד לספר שמתיימר להיות מדויק יותר, ואמין עד כדי כך, שהוא יהיה באורך הגלות. לא טעיתי בהרבה. מדובר בשעתיים פלוס של יפן כפי שלא מתקיימת יותר, בה כיום ישראליות שרוצות להרוויח קצת כסף ממלאות תפקיד שהיתה לו חשיבות רבה במסורת ובחברה היפנית.

הסרט מציג את חייה של סיוארי (ז'אן ז'י יי), גיישה מצליחה שפועלת בקיוטו של תחילת מלחמת העולם השנייה. סיוארי היא גיישה מהפנטת, שמושכת תשומת לב בגלל יופיה הרב וכשרונה הגדול. אבל כל זה לא היה קורה אם לא היתה פוגשת צ'יו (הלא היא סיוארי בצעירותה) את יושב הראש. היא מעולם לא היתה מגיעה למעמד הזה, אלא היתה הופכת לשפחה מהזן הנחות ביותר.

הסרט נפתח בסצנה שאמורה להיות קורעת לב (והיא לא), בה צ'יו הקטנה נמכרת יחד עם אחותה לסוחר גיישות. מה שהיא לא יודעת שבכך הוא מציל אותה מחיים כשפחה פשוט, והופך אותה, אם תרצה מספיק, לשפחה משודרגת. צ'יו המזועזעת מופרדת מאחותה בפתח האוקייה (בית האשה שקונה אותה, כדי לאמנה להיות גיישה). בהתחלה היא בדיכאון, היא מנסה לברוח, וכל הבולשיט האמריקאי הזה, אבל אז מפגש מקרי משנה את חייה.

עיני השקד האפורות שלה שובות את ליבו של איש עסקים (יושב הראש של משהו), והוא בתמורה קונה לה ממתק. תשומת הלב הפתאומית שמקבלת צ'יו גורמת לה לרצות באורח פלא, להפוך להיות ה-גיישה נומרו אונו של קיוטו, כדי שתוכל להיות קרובה לאותו יושב ראש מסתורי. בדרך מתמודדת צ'יו הצעירה עם הצומומו הרעה (והנהדרת), עוברת לחסותה של מאהמאה, יריבתה של הצומומו, ומתחילה סדרת חינוך. הקלפים נטרפים כשמלחמת העולם השניה נוחתת ביפן, ובסוף, הפי אנד, כמו בכל סרט אמריקאי טוב. ראוי לציין שהסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי אמריקאי, ולכן הוא לא סוטה מהמקור רק בשביל הקהל האמריקאי חולה הקיטש, אלא הוא ככה גם בספר.

הסרט גדוש אירועים, שלא משאירים מרווח לעיכול או מספיק רושם. ברמת אינטנסיביות האירועים בו, הוא דומה יותר לסרט אקשן. השיחות בו, כמו היפנים עצמם, מדודות, המשפטים הפילוסופיים נאמרים ונותרים ללא פירוש: "יש לך הרבה מים בעיניים" נאמר לצ'יו הקטנה בתחילת הסרט. מה זה באמת אומר, חוץ מזה שהן ככל הנראה מהפנטות?

הסרט מתאר את תרבות יפן של לפני מלחמת העולם השניה בשטחיות רבה. הטקסים, שהיום הם ברמת האטרקציה התיירותית, לא מתרוממים למשמעות נשגבת, שפעם באמת היתה להם. סצנת הריקוד, מהפנטת ככל שתהיה, לא מגלה לנו כלום על נפשה של סיוארי, והרי מה היא אומנות אם לא חשיפת טפח מנפשו של האמן?

הנשים נתפשות כיצירת אמנות במובן השטוח והישן של המלה "תהיי יפה ותשתקי" עתיק. רק שאז הן נדרשו גם להציג במניפות, וממש לשעשע את הלקוחות, בניגוד להיום שהן צריכות פשוט לשבת בצד ולחייך, ולהשתדל לא להגיד דברים מטופשים. מהסרט עולה שלא משנה כמה חזקה תהיה האישה היפנית, או איזה תפקיד היא תמלא, היא תמיד תהיה נתונה לחסדי הגבר, שיפרנס אותה, בתמורה לבעלות חלקית.

בגדול, זה סרט ששווה לראות. הוא קיצבי, והוא מלא ביפן שאנחנו לא מכירים היום. הוא קצת ארוך כן, ועמוס באירועים, אבל השחקניות הראשיות עושות את זה שווה. אבל אם חשקה נפשכן בתרבות יפן עתיקה אמיתית זה לא המקום למצוא אותה. אם אתם בעניין של נשים, זה שווה פשוט כדי לראות את ז'אן ז'י יי המעלפת.