עד שהמשפחה תפריד ביננו

מרדית: אז מה היה בחלום?
בן: איזה חלום?
מרדית: אמרת לי שחלמת עלי אבל לא אמרת לי מה עשיתי בחלום
בן: גרפת שלג
מרדית: מה?
בן: היית ילדה קטנה בפיג'מת פלנל וגרפת את השלג משביל הכניסה שלנו, ואני הייתי השלג. אני הייתי השלג, וכל מקום שהוא נחת בו, וכל דבר שהוא כיסה. ואת אספת אותי, עם יעה גדול ואדום, אספת אותי.

(מרדית דומעת מהתרגשות)

מי שהשורות האחרונות גרמו לו לצמרמורות עינוגים ולחלוחית בעיניו - שיסור לספריית ה- DVD הקרובה וישכור את "עד שהמשפחה תפריד בינינו". מי שהתפוצץ מצחוק או לחילופין, חפן את ראשו בידיו ומלמל לעצמו "לא יכול להיות שמישהו כתב כזה תסריט" – שיחסוך.

"עד שהמשפחה תפריד בינינו" (The Family Stone) הוא סרט שלא מיועד לציניקנים ואני חושבת שלא אגזים, אם אומר שהוא פשוט סרט מביך. מרבית הסרט עסקתי בלקוות להמשך טוב יותר, להתחנן שאולי משהו ישתנה כאן, אבל כלום. ראיתי סרטים גרועים בחיי ואני אינני גרופית של סרטי סינמטק וזוכי פסטיבלי קולנוע, אבל יש גבול. בעטיפת ה-DVD מובטח "סרט מהנה ושובה שיגרום לכם להתגלגל מצחוק". ובכן, מה אגיד ומה אומר, נגיעות של הומור סלפסטיק זה לא בשבילי, מה גם שאפילו זה עשוי כאן בצורה הגרועה ביותר שנתקלתי בה, כזו שלא נותנת צ'אנס לחיוך חושף שיניים, שלא לדבר על צחקוק.

לפני שאגש לעלילה, אציין כי ייתכנו ספויילרים בהמשך. מצד שני, מה יש כאן להרוס בעצם. מרדית (שרה ג'סיקה פארקר) היא קרייריסטית-פרפקציוניסטית נו-רא מעצבנת, שנלחצת מאוד מכך שהיא עומדת לבלות לראשונה את חג המולד בחיק משפחתו של בן זוגה השיעמומון אוורט סטון (דרמוט מולרוני). משפחת סטון היא משפחה שכנראה סיימה לקרוא כרגע את כל ספריו של רובין ס. שארמה, כי האנרגיות שם פשוט מעולות והצ'י של כולם בשמים. חמישה ילדים יש במשפחת סטון, כל אחד הוא מיוחד ונחמד, כולם שונים וכולם שווים. יש את איימי, האחות היפה והכעסנית, יש את סוזאנה האחות ההריונית, יש את ת'אד, הומו מתחרש שמחזיק בבן זוג נורא מבין ונורא אוהב ויש את בן (לוק ווילסון), שאולי נראה לכם כמו הג'אנקי מהשכונה, אבל אל תתבלבלו, הוא עמוק ומלא מורכבויות. ממש. אם המשפחה היא לא אחרת מדיאן קיטון (את יום כיפור הבא אקדיש לניסיון לסלוח לה על שהופיעה בסרט כזה), שבמהלך הסרט מתגלה לנו כי היא חולת סרטן השד, שנאהבת ונעזרת בבעלה התומך (קרייג נילסון). איזה כיף איתכם משפחת סטון, בבקשה תישארו.

מרדית ומשפחת סטון לא ממש משדרות על אותו גל, מה שמביא לשרשרת פיצוצים שנראים יותר כמו פיצפוצים. לאורך המתיחות הצופה לא ממש יכול להאשים את המשפחה, היות ובעצמו מתחשק לו להחטיף למרדית סטירה, אבל מצד שני גם מתחשק לו לבעוט בכל השאר. כמפלט אחרון, מחליטה מרדית מלאת הרחמים העצמיים להזעיק את אחותה (קלייר דיינס), שתליתי בה תקוות גדולות להצלת הסרט, אבל גם היא לא יכלה לעזור במקרה של תסריט ובימוי כה קשים (העורך: אבל היא כל כך שווה).

במהלך 99 דקות שנראות כנצח, נצפה ביצירה שהיא שילוב מושלם של שעמום, נוירוטיות, תסריט לא אמין ואהבה דביקה בכמויות שהיו יכולות להביא שלום כלל עולמי או לפחות מזרח תיכוני. לא ממש ברור מה קורה שם בערבוביה הזו ומי לעזאזל חשב שזה ראוי. לאורך כל הסרט הצופה לא באמת יכול להבין מה זה - קומדיה רומנטית? דרמה? סרט חג מולד?. הסצנות לא ממצות ולא אמינות, ולא בגלל רמת המשחק, שהיא דווקא סבירה ביותר תודות לצוות שחקנים נאה מאוד, אלא פשוט משום שמדובר בתסריט ובימוי כל כך גרועים ומביכים.

ואסיים בפנייה אישית: ג'סיקה פארקר היקרה, אני פונה אליך מעומק ליבי ומבקשת, בואי אלי ביום שישי ותביאי איתך את ה-DVD של "סקס והעיר", כדי שאוכל להיזכר למה אהבתי אותך כל כך לפני שראיתי את הסרט הזה.