מאנדרליי

עבדים היינו לפרעה במצרים. לכן אנחנו, יותר מכל אחד אחר, אמורים כאן בישראל להבין יותר מכל את עניין השחורים והלבנים של טרום עידן מרטין לותר קינג בעל החלומות. אמנם חפירה נוספת בנושא יכולה להביא את הסעיף ולשחרר אותנו בפרופיל 21 קלאסי מהמילואים האלו, אבל בכל זאת - סרט ההמשך ל"דוגוויל" אמור לספק פילוסופיה חדשה, כזו שלא היינו מגיעים אליה אלמלא ראינו את הסרט. אז בואו ניתן לזה צ'אנס.

הגיבורה גרייס הפתיה, שיצר לארס פון טרייר, מגיעה בחלק השני של הטרילוגיה של הבמאי הדני למנדרליי של 1933. היא נתקלת בהתנחלות שנמצאת בקומה היסטורית ובעיקר בחשיכה גדולה, ומבינה שהעבדות שם חיה ונושמת. גרייס מנסה ללמד את התושבים איך אפשר להשתחרר ולוקחת על עצמה בטוב ליבה ובזכות המצפון שמלווה אותה לאורך השנים והטרילוגיה של פון טרייר, את הפרויקט השחור הזה. כמובן שבתמימותה היא מפספסת את העיקר - אין שום קשר בין הערכים שהיא גדלה עליהם לבין הערכים שלהם. חטא הגאווה הוא זה ששלט בסרט הקודם, והיווה את המסר של דוגוויל ואילו כאן נוצר הרושם כאילו הוא חוזר בהפוכה. אביה - היפוכה הגמור - שומע שהגיעו ימים חדשים למנדרליי. האם היא הצליחה?

מתחילת הסרט ועד 20 דקות לפני סופו שאלתי את השאלה - מדוע לארס עושה לנו את זה? סרטים על עבדות כבר היו לנו, לוקיישן על בימת תיאטרון הוא כבר הביא בדוגוויל. לכאורה, שיעמום המחץ. וזה נכון. שעתיים משעממות פחד, כשלקראת הגעתן לקיצן אנו יכולים לחשוב שכל הסרט התנהל סביב השאלה האם גרייס תקבל זין שחור או לא.

הקריינות בסרט מאד שנונה ביחס לאחרות ונראה כאילו הקריין מתחבט אתנו בשאלות הנוקבות הכי לא נוקבות. זה נראה כמו סרט הסברה לילדי כיתה ג'3 בבית ספר איך להימנע מגזענות. ובכל זאת, קלאסיקה של הגולם קם על יוצרו, כאשר נצחון השחור על הלבן, כמו בכל סרט על עבדים (אין להם אומץ באמריקה, אה?)

הבימוי מאד נקי, העיסוקים של לארס בנושאים האהובים עליו - כמו סקס חריג, שליטה עצמית מול חולשה, טוב מוחלט מול רע מוחלט כששניהם לא מוחלטים - עושים חשק לפון טרייר איכותי. ויש מן האיכות. הוא איטי, הוא נמרח, אבל הוא פון טרייר. ובסרטים נקיים (לעומת המלוכלכים בהם טים בארטון שולט) הם אנדר קונטרול של פון טרייר. בקיצור, לבעלי סבלנות ונטולי ציפורניים. עכשיו בני חורין.