נשמה רעה

אין כמו סרט אימה, הביטה בי החתולה בעיניים רעבות, מיד לאחר שבחנה בקפידה את האריזה של "נשמה רעה". ליטפתי אותה בעדינות ועיסיתי את צווארה הפרוותי. נכון, אין כמו סרט אימה – במיוחד, אגב, כשהבית חשוך, השכנים ישנים והחלון פתוח כדי לרשרש מדי פעם רעשים מלחיצים מקפיצים – מה גם ש"נשמה רעה" הוא סרט מבית היוצר של סדרת "הצעקה" המצוינת. אין מצב לפספס פה, אה? יאללה, PLAY.

עברה שעה ומחצה. מעולם, אבל מעולם לא התאכזבתי מסרט אימה כמו שהתאכזבתי עכשיו, הביטה בי החתולה. בשרה נעשה חידודים חידודים, פחד בעיניה, צמרמורת בזנבה. אמנם קיים כאן אפקט האימה, אבל זה לגמרי לא זה. למה? למה?

כדי לבחון את הכישלון הצורב של "נשמה רעה", ראוי לללכת אחורה בזמן. מה מוצלח כל כך ב"צעקה" הוא שחוקי הז'אנר נשברו. הייתה זו אימה בגובה העיניים, כזו שבאמת גורמת לצופה להתבונן פעם נוספת בחבריו ולחשוב שזה יכול לקרות במשפחות הכי טובות. היום ליאור ובאבו מגדפים אותי כשאני מנחס את העונשין של וויצ'יץ' במשחק של מכבי נגד טאו ומחר הם משפדים אותי בעזרת סכין מגואלת במיץ אבטיח אביבי. קודם הלבלב, אחר כך הכליה ובסוף נעיצה מסובבת לוידוא הריגה. בהלוויה הם יבכו ואז יעברו לחבר הבא. קלאסי.

לעומת זאת, ב"נשמה רעה" הטמטום חורג מגבולות האחסון הנורמטיביים של המוח, אפילו מכדי לאכלס את ג'קי צ'אן. הסיפור מאד פשוט, יותר מדי פשוט, הבעיה היא הפשטות. העלילה מתחילה עם חבורת צעירים חסרי מעש, שנקלעים בעל כורחם לאגדת וודו לא אמינה, המספרת על זקנה שאגרה נשמות רעות של אנשים במשך שנים. הנשמות הרעות נכנסו בדרך לא דרך (תאונה טיפשית) דווקא לתוך אדם הרע ממילא, זה שכולם היו חוששים מפניו גם אם היה מעביר זקנה את הכביש ותורם סופגניות לילדים חולים בשניידר, מה שתורם היטב לפגיעה בגאונות של הז'אנר (תמיד לכו על הבלתי צפוי). אחר כך מתפתחת סדרת רציחות שגרתיות ונטולות מעוף באמצעות כלי רצח קרים ומשאית גרר. ממש מרגש. וכמובן, בסוף, הפתרון הידוע מראש.

איפה ההפתעה (הרוצח בתוכנו)? איפה ההזדהות עם הרוצח (למה שנזדהה עם הרע האולטימטיבי)? איפה ההיגיון (עם כל הכבוד לשבטים אפריקנים – אני לא בקטע של וודו)? איפה "הצעקה", איפה? נשמה רעה שכמוני ראויה לסרט באמת רע. "נשמה רעה" הוא ממש לא סרט רע, וכשמדובר בז'אנר האימה זה ממש ממש מבזה.