סיפורים קצרים על אהבה

בכל פעם שמזדמן לי לראות סרט המורכב מכמה סיפורים השזורים זה בזה, אני נכנסת לפאניקה. אני תמיד חוששת שאני לא אצליח לעקוב אחר כל הפרטים ואפספס את מהות הסרט. בסוף זה כמובן תמיד מסתדר וכל הסיפורים מתבהרים, אבל אני בספק אם ה"סטרס" שבתחילת הסרט שווה את זה.

"סיפורים קצרים על אהבה" גם הוא כזה, הוא מורכב משלושה סיפורים, כולם מתארים סצנות של חיי אהבה – כמתבקש מהשם העברי - המתחברים בדרך זו או אחרת אחד לשני.

הסרט מתחיל בסיפור רקע של מאמיי (ליסה קודרו) וצ'רלי (סטיב קוגן), אחים חורגים שמפגשם הראשון מוביל אותם למיטה וגם לילד.

אך הסרט עצמו מתחולל כמה שנים טובות לאחר מכן. מאמיי עובדת בקליניקה להפלות וצ'רלי מתברר כהומוסקסואל הגר עם בן זוגו, גיל. השניים מנהלים את המסעדה של הוריהם שמתו בתאונת דרכים. החל מכאן נשזרים זה בזה שלושת הסיפורים המרכזיים. אני אתאר אותם רק בקווים כללים, משום שבפועל הם גדושי פרטים, מה שבהחלט מיותר.

האחד, הוא סיפורה של מאמיי שהספיקה להתגרש וכעת היא מנהלת רומן עם מהגר מקסיקני. צעיר שמאוד רוצה להשתלב בתעשיית הקולנוע, בשם הבדוי ניקי, מנסה לסחוט אותה שיסייע לה לאתר את בנה האובד (שעד לשלב זה חשבנו שהופל בהריון), בתמורה לכך שתאפשר לו לצלם את המפגש המרגש. לאחר שהיא מסרבת, היא וחבייר המקסיקני מחליטים לעזור לו לצלם סרט אחר, אותו הוא יוכל להגיש לאקדמיה לקולנוע.

הסיפור השני, המעניין קצת יותר, מתמקד באח צ'רלי האובססיבי בעניין הורות לילד שזוג לסביות (וחברותיו הטובות ביותר של בן זוגו) הביאו לעולם. הוא מאמין שהילד הוא בנו של חברו ונוקט בכל דרך אפשרית כדי להוכיח זאת. כמובן שהוא לא מצליח, והוא יוצא כשידו על התחתונה.

הסיפור האחרון, שהוא גם כנראה המעניין ביותר, מתמקד באוטיס, הומו שמנסים להכניס אותו לארון, המתופף בלהקה שזוכה למימון אביו העשיר וממלצר במסעדה של מאמיי וצ'רלי. זמרת הלהקה נכנסת לחיי המשפחה העשירה, שוכבת עם הבן ההומו ולאחר מכן גם עם האב בניסיון לסחוט אותו כלכלית.

הסיפורים מפותלים ביותר וכאמור, יש בהם הרבה יותר תוכן ממה שהובא כאן, אבל אף אחד מהם לא מצליח ממש להתרומם. וליסה קודרו, ה-כוכבת של הסרט, משחקת - כרגיל - לא טוב, ואף שחקן שם לא שווה התייחסות נוספות.

מדובר בסרט שאולי נחמד להעביר איתו ערב שקט בבית, אבל לא מעבר לזה. לסרט נלוות כתוביות משעשעות המספקות קצת רקע על כמה מן הסיטואציות: מה הגיבורים חושבים, מה קרה להם בעבר ומה יקרה להם בעתיד. חוץ מזה, לסרט יש אווירה די קליפית, כמתבקש מסרטים מרובי עלילות. שני אלו מקלים מאוד את הצפייה בסרט והופכים אותו לקל לעיכול. ואם אתם כמוני, דואגים שלא תצליחו לעקוב, אל דאגה – העלילה כאן פשוטה ביותר, וגם אם תפספסו משהו זה לא יהיה כזה הפסד גדול.