סינדרלה מן

איך בכל פעם אני נופל בפח מחדש. אולי "מיליון דולר בייבי" המשובח גרם לי לחשוב שלנצח שינו סרטי המתאגרפים את דפוסם הקבוע, אך נתבדיתי. "סינדרלה מן", סרטו של רון הווארד, מאורגן ומנווט היטב על פי התבנית הקבועה והאהובה של סרטי האגרוף לדורותיהם. גם כאן שמה של הוליווד מאוית בקפדנות – מהה"א דרך הו"וים ועד הדל"ת. אך אל תטעו, אין בכך כל פסול. כל מי שנותן לעצמו להתמסר ולו מעט לאפקט הכל אמריקאי, לא יתאכזב מהסרט.

בדיוק כמו גיבורו הראשי ג'ימי בראדוק, כך גם הסרט - פשוט אך עוצמתי. התסריט והבימוי נוטים לגלוש לקלישאות אך אלה עושות מלאכתן נאמנה ומטפחות את הרגשות המתאימים אצל הצופה. גם השחקנים הראשיים, זוכי האוסקר רנה זלווגר וראסל קרואו, אינם מפגינים וירטואוזיות מפתיעה ובסך הכל ממלאים את תפקידם כראוי. קרואו כבריון העצוב שאינו מרבה במילים ומשוחח בעיקר בעיניו וזלווגר המקסימה כאשתו הבכיינית אך המאופקת.

כמו כל סרט איגרוף ראוי גם זה אינו דן רק בספורט האלים. מדובר, כן כן, בניצחון הרוח. בראדוק שהיה לאלוף ארצות הברית במשקל כבד סימל בתקופתו את נצחונו של האדם הפשוט על העוני והמצוקות היומיות הקשות. בימי המשבר הכלכלי הגדול, 1929, איבד בראדוק את כל הונו ונותר מטופל באשה ושלושה ילדים קטנים בלא יכולת להתאגרף. כשהאוכל אזל והחשבונות טפחו הוא מצא עצמו מתפרנס מעבודות דחק וניצב בתור ללשכת הסעד. כשחזר לזירה עשה זאת, לדבריו, למען "החלב" ומאחוריו מיליוני אמריקנים רעבים.

למרות הדלות המחפירה המתוארת בסרט, לא נותן הווארד – הבמאי הפטריוט של זמננו – שלרגע נחשוב סרה על ארצות הברית של אמריקה. היא יוצאת גדולה כהרגלה. בסוף, וזה לא ספוילר, מגיע הקרב המכריע. בראדוק האירי הרעב, המיוסר והעיקש מתייצב מול מקס בר היהודי, השבע, הראוותן והשחצן. וככל ישראלי, הרשו לסיים בנקודה האנטישמית, בארצות הברית נשמעו ביקורות רבות על הדרך בה הוצג בר בסרט, לאחר שנחשב לאחד הסמלים היהודים-אמריקאים הבולטים כשניצח בשנות ה-30' מתאגרף גרמני וסרטיו (הוא גם היה שחקן) הוחרמו בגרמניה הנאצית. אבל זה כבר סיפור לסרט מתאגרפים שמאלצי אחר.