שליטי דוגטאון

"שליטי דוגטאון" הוא עיבוד של סיפור אמיתי, על חבורת הנערים שהביאה לעולם את הגלישה על סקייטבורד כספורט אקסטרים.

ה"דוגטאון" שבה חיים אותם שליטים היא שכונת עוני, עשויה בעיקר ממצוקה אבל מגובשת ומאושרת. גרים בה מעט מאוד מבוגרים, עניים אך מסוממים ומאושרים – כנראה מכיוון שהם בדיוק יצאו משנות השישים, ועוד לא התאקלמו בעשור הבא – והרבה מאוד ילדים מגניבים מאוד שגולשים כל היום. ככה זה, ילדים שהם תוצר האהבה החופשית (מאמצעי מניעה, ככל הנראה) של העשור ההוא: הם חופשיים כמו הרוח, חצופים כמו ילדים שגדלו ללא השגחה מינימלית ומגניבים עד קצה גבול המגניבות. הם מגניבים כשהם מתגנבים בלילה עם הגלשנים מחוץ לבית, מגניבים עד אין קץ כשהם גולשים על הסקייטבורד בדרך לים, מגניבים כשהם גולשים על הגלים ומגניבים אפילו כשהם מנקים את המזח האהוב שלהם.

ההיררכיה היחידה שהם מקבלים, באופן טבעי, היא ההיררכיה של המגניבות. מי שרוכב על אופניים במקום על סקייטבורד, נופל לתוך הגל שהוא מנסה לגלוש עליו ואפילו, רחמנא ליצלן, מחזיק בעבודה עם משכורת נמצא בתחתית שרשרת המזון. הילדים הגדולים יותר, שעושים דברים מסוכנים יותר, אלימים יותר וחיים עוד יותר כמו שמתחשק להם – להם מותר לחלק פקודות לאחרים. ומעל כולם נמצא ה"סקיפר", בעל חנות הגלישה והנער שלא יתבגר לעולם הכי מגניב בסביבה.

ומה מכאן להמצאת הסקייטבורד כספורט אקסטרים? אה, הנה הכל מתחבר. יום אחד מקבל "סקיפר" תשלום על שק מריחואנה כזה או אחר, לא בכסף, אלא בגלגלי סקייטבורד מיוחדים. אחרי שהוא מבין עד כמה הרבה יותר מגניבים הם הגלגלים האלה, הוא מקים קבוצת סקייטרים, במטרה מוצהרת לנצח בתחרויות סקייטבורד מקומיות ולזכות בכסף ובתהילה. אז, תחרויות סקייטבורד משמעותם היתה לוח עץ גדול וישר, כמה שופטים עם טושים ובריסטולים והרבה בלגן.

ילדים שמגיעים משכונות עוני הם כמובן מגניבים הרבה יותר מכל ילדי הסביבה, ובתוספת הגלגלים המעולים הם מנצחים בגדול, והעתיד נראה נפלא. הילדים זוכים בכל תחרות, סקיפר מוכר סקייטבורדים כמו אלה שהם מנצחים איתם וכולם מגניבים ומרוצים בחלקם. הבעיה היא, שחלקים מסוימים מארצות הברית כבר סיימו להשתחרר מזמן משנות השישים, והם כמובן מגניבים פחות אבל עשירים יותר. מפה לשם, יצרנים גדולים הרבה יותר של קרשים עם גלגלים מתחילים לקנות את הילדים. וכסף, אתם יודעים, הוא האויב הכי גדול של ילדי שנות השישים ושל החברות האמיצה באשר היא.

עכשיו, אם "שליטי דוגטאון" היה מתמקד באחד מעשרות הנקודות שהוא מעלה – ילדי שכונות מול שאר העולם, כסף מול חברות, ערכי שנות השישים מול קפיטליזם, כוחו של המנהיג, לחץ חברתי, דחייה ו/או קבלה של השונה, מקומו של המקסיקני בחברה האמריקאית, או אפילו בוחר בין גלישת גלים לסקייטבורד – הוא היה יכול להיות סרט חזק, מנצח, עם הרבה מסר, מחשבה, מגניבות ואהבה. הבעיה היא, שהוא מעלה את כל הנקודות לאוויר ואז משאיר אותן שם, מפרפרות במסכנות ואז מתפוגגות אחת אחת. הייתי אומרת שחסרות בו תשובות, אם הוא היה טורח לגבש את השאלות.

מה שכן יש בו הוא סוג של סיפור אמיתי – לידתה של גלישת הסקייטבורד כספורט אקסטרים – והרבה יותר מדי מגניבות. זו האחרונה, למעשה, מתפקדת בתור הדבק היחיד בין עשרות הדמויות, התמות, הרעיונות והאמירות הסותרות והמבלבלות. אבל מכיוון שהיא קונספט לא יעיל במיוחד למטרה הזו, היא מצליחה במקרה הטוב להשאיר את הצופה ליד המרקע עד הסיום. ברגע שעולות הכתוביות, אנחנו שוכחים מהכל ונשארים עם מסר אחד פשוט, ואני מנחשת שלא אליו כיוון המשורר: ילדים עניים לא יכולים להיפצע. ילדים מגניבים לא יכולים להפגע בכלל. כדי להישאר בריא ושלם, אתה צריך להיות עני, מגניב או גם וגם. ורצוי גם שיהיה לך סקייטבורד.