"חיי פיי": הבמאי אנג לי מדבר על הכל

מאז יצא ב-2001, נמכר "חיי פיי" של יאן מרטל במיליוני עותקים בשלל שפות, וזכה בפרס מאן בוקר ובשלל עיטורים נוספים. לאור הפופולריות הבינלאומיות הזו, היה ברור שהוליווד תשים עליו יד חיש-קל, וזה אכן קרה: כשנתיים לאחר הדפסתו הראשונה של הספר רכשו אולפני פוקס תמורת הון תועפות את זכויות העיבוד שלו, ומיהרו להוציא את הפרויקט לדרך. הנטייה הטבעית היתה להשלים את צילומי הסרט על פיו מהר ככל האפשר, כדי להכות בברזל בעודו חם. בעולם אידיאלי זה אכן מה שהיה קורה, אך הגרסה הקולנועית מגיעה לאקרנים רק עתה, כמעט עשור לאחר תחילת העבודה הראשונית עליה.

זה קרה כיוון שאף אחד לא הצליח להבין כיצד להעניק חיים קולנועיים לסיפור עתיר ההרפתקאות המוחשיות והעומק הרוחני אודות הנער ההודי שמוצא עצמו על ספינה טרופה בלב ים, בודד לחלוטין מלבד כמה חיות טרף שנסחפו לשם יחד איתו. במאים באו והלכו, תסריטים נערמו ונעלמו, ותמיד משהו מנע מן הפרויקט לעגון בחוף מבטחים. בפוקס, למשל, האמינו בתחילה כי היוצר הצרפתי ז'אן-פייר ז'נה ("אמלי") יהיה הליהוק המתאים, אבל הוא דרש כי הנמר המככב בצד הגיבור האנושי יהיה אמיתי, ולא יציר מחשב. באולפנים הבינו שאם יסתכנו בכך, התוצאה תהיה ככל הנראה שני הרוגים לפחות, וסירבו לבקשתו. כתוצאה מכך, עוד שם ירד מרשימת האופציות. המפיקים כבר התחילו להתייאש, ואז הגיע אנג לי וחילץ את ההפקה מן המצולות.

למען האמת, היה זה רק מתבקש - אחרי הכל, הקולנוען הטיוואני-אמריקאי מתמחה באדפטציות מוצלחות של יצירות ספרותיות. בין השאר, היה אחראי לאחד העיבודים הקולנועיים הטובים אי פעם לכתביה של ג'יין אוסטן – "על תבונה ורגישות" מ-1995. שנתיים לאחר מכן הפך את הרומן "סופת קרח" לאחד הסרטים האמריקאים המרגשים של סוף העשור ההוא, ובאמצע העשור הקודם, השתמש בסיפור קצר של אני פרו כדי ליצור את "הר ברוקבק", שזיכה אותו באוסקר בקטגוריית הבימוי. עוד לפני כן ביים את "הענק" על פי הקומיקס של מארוול, ואף שהתוצאה היתה שנויה במחלוקת וכושלת קופתית, אין ספק שהיא פתחה דף חדש, עמוק ומתוחכם הרבה יותר בעולם גיבורי העל הקולנועיים, ופתחה את הדלת לסרטי "באטמן" של כריסטופר נולאן.

ובכל זאת, למרות הרקורד המוכח שלו, גם לי היסס רבות לפני שהסכים לקחת על עצמו את "חיי פיי". בראיון לוואלה! תרבות, שמתקיים לאחר הקרנת הבכורה של הסרט בלונדון, הוא מספר כי "קראתי את הרומן בזמן אמת, ואמרתי לעצמי שני דברים – 'כמה שזה נהדר' ו'כמה משוגע צריך להיות בשביל לחשוב להביא את זה אל הבד'. כלומר, לא תיכננתי לעשות עם זה משהו. אבל הספר לא יצא לי מהראש, ואז גם פוקס פנו אליי, והתחלתי לחשוב עליו עוד יותר בהתמדה, ופשוט לא יכולתי להפסיק להרהר בו. הוא רדף אותי, ואמרתי לעצמי שאני חייב לראות איך מפצחים את זה ומתמודדים עם שני האתגרים העיקריים – להמחיש בדימויים משהו שהוא במהותו כל כך פילוסופי ורוחני, ולהוציא לפועל פרויקט כל כך מורכב מבחינה הפקתית בלי לפשוט רגל. בסופם של ההרהורים עליו, בסוף העשור הקודם, הגעתי לפריצת דרך והבנתי כי יש שלושה גורמים שיאפשרו לי להרים את הסרט הזה".

מה היו השלושה?

"קודם כל, ההתפתחויות הטכנולוגיות איפשרו לנו ליצור את הנמר באמצעות מחשב בצורה אמינה, זה משהו שאי אפשר היה לעשות לפני כמה שנים ולכן גם הסרט היה בלתי אפשרי. בהמשך לכך, גם התלת-ממד נכנס לתמונה, ואף שמעולם לא השתמשתי בו קודם לכן, הבנתי שאיתו ניתן יהיה לשקף כהלכה את מה שקורה בספר, ולהמחיש את המים שמקיפים את הגיבור במלוא העומק והצלילות שלהם. הדבר השלישי לא היה קשור לאמצעי המבע, אלא לתסריט – חיפשתי וחיפשתי מבנה תסריטאי לעיבוד הזה, ואז הבנתי שאני צריך להוסיף סיפור מסגרת, שבו פיי המבוגר מגולל את מה שקרה לו בנעוריו. כך או כך זה גם נראה לי הגיוני יותר, כי המקור מסופר בקול בוגר ביותר".

המבנה הזה חושף את כל המנגנון של איך מספרים סיפור, והוא בעצם הופך את "חיי פיי" ליצירה שעוסקת בדמות המספר. במילים אחרות, זה סרט על יוצרים, על קולנוענים – ובמובן הזה, זו אולי העבודה הכי אישית שלך?

"מבחינה אמנותית – כן, בהחלט, זה הסרט הכי אישי שלי. מבחינה תרבותית-לאומית – לא, כי היו לי עבודות אישיות יותר. ב'תשוקה, זהירות', למשל, העזתי לשלב מיניות בסיפור על המלחמה ביפנים, וזה היה סיכון אישי. כאן לא לקחתי סיכונים כאלה, אבל כן בדקתי מה זה לעשות סרט ומה המשמעות של כך, ובמובן הזה יש כאן הרבה השתקפויות שלי".

לי הביישן מדבר על עצמו בצניעות רבה. נתקלתי בו לראשונה עת הגיע לירושלים בשנת 2000, לרגל הקרנת "נמר, דרקון" שפתח את הפסטיבל, וכבר אז אפשר היה להתרשם כמה עדין וענו הוא היוצר, שלפי מלבושיו והתנהלותו אפשר לחשוד כי הוא אחד האדם ולא מן הקולנוענים המוערכים בדורנו. כמו בעיר הבירה, גם בלונדון מקרין הבמאי אדיבות רבה וכן פתיחות כזו. בהתאם לכך, הוא לא מהסס להתוודות על המועקה שהיתה מנת חלקו במהלך ההפקה.

"שאלתי את עצמי למה בעצם אני עושה את הסרט הזה לפחות בין שלוש לחמש פעמים ביום", הוא מצהיר. "בפעם הראשונה שראיתי את האקווריום הענק שבו צילמנו, ישר אמרתי לעצמי – רגע, זה בכלל יעבוד? הדבר הזה עולה מיליונים, האם אני הולך לבזבז כאן המון כסף? נכון, מצד אחד, אין דבר כיפי יותר מאשר לעשות אמנות יקרה, ברמה הכי טובה שיש, אבל יש בזה גם לחץ נפשי. זה לא תענוג להתמודד עם האחריות הכלכלית. היו ימי צילום שבמשך 12 שעות לא הצלחנו להשלים את המשימות שלנו – זה היה קשה מנשוא. באותה מידה, היה קשה לי גם לצלוח את שלב העריכה, כשישבתי וחזיתי בסרט קורם עור וגידים ושאלתי את עצמי – האם הצלחתי לעשות כאן סרט גדול כמו שמצפים ממני? האם אעמוד בציפיות המסחריות? זאת בעיה לעבד רב-מכר בתקציב של יותר מ-100 מיליון דולר, כי זה גורם לכל השאלות האלה לצוף".

ואיך מתמודדים איתן?

"במהלך היום, אין בעיה להתמודד איתן כי פשוט אין זמן לעשות את זה. אתה טרוד בעבודה ולא פנוי להרהורים. אבל הלילות – הלילות היו קשים, כי זה רק אתה עם עצמך, והייתי מתהפך במיטה ולא מצליח להירדם. הרגשתי כלוא בתוך לימבו, מרחף באוויר, בלי שהרגליים שלי נוגעות באדמה. אין דרך להתמודד עם זה. פשוט צריך להיות סבלן, ולחכות שזה יעבור".

בסופו של דבר, זה עבר היטב, לא? הסרט מכסה את ההשקעה בו וגם מן השימוש בתלת-ממד ובאפקטים הפקתם את המיטב. הבנתי, למשל, שהרשויות ההודיות היו משוכנעות שאתם אכן מציגים נמר בשר ודם וכמעט מנעו מכם לצלם במדינה.

"נכון, הן רגישות עד מאוד לסוגיות כאלה, וכיוון שהרשויות היו משוכנעות שזה נמר אמיתי, הן הציבו בפנינו קשיים והיינו צריכים להראות להן כל פרט אפשרי שקשור בהפקה כדי להוכיח שזה בסך הכל נמר ממוחשב. האמת היא, שיש בזה משהו מחמיא".

ומה לגבי ההתרשמות שלך מן התלת-ממד? לפני שנה נראה היה שהבועה של התלת מתפוצצת באותה מהירות שבה היא נופחה, אבל אז באו מרטין סקורסזה ב"הוגו" ואתה ב"חיי פיי", בין השאר, והוכחתם שאפשר לעשות בו דברים מופלאים.

"התלת-ממד, בצורתו הנוכחית, הוא דבר חדש, ולכן היה ברור שבהתחלה יתייחסו אליו כטריק וישתמשו בו בעיקר בז'אנרים זולים כמו אימה או אפילו פורנו, ויתקשו לייחס אותו לאמנות טובה. אבל לאט לאט, אנחנו לומדים לראות בו סוג של אמנות. זה לוקח זמן, כי נולדת כאן שפה קולנועית חדשה. עדיין לא גיבשנו אותה, כי היא רק בחיתוליה, וגם אני תינוק ביחס אליה. זה לא רק הסרט הראשון שצילמתי בתלת-ממד אלא גם הראשון שצילמתי דיגיטלית, לאחר שנים של עבודה בפילם. אז לוקח לי זמן להבין איך בדיוק להתבטא בשפה הזאת, אבל בסופו של דבר אני וגם כל היוצרים האחרים נלמד אותה, והיא תחליף את השפה הקודמת שמיצתה את עצמה".

לי ניחן גם בחוש הומור, ואוהב להתבדח בכל הזדמנות על כך ש"קשה למכור סרט על אדם בלב ים כשאין לך את טום הנקס" ועל כך ש"הנמר אצלנו הוא חיית טרף מסוכנת, כמו בחיים ולא כמו בסרטים – ילדים שחושבים שנמרים הם חמודים, ראו יותר מדי דיסני".

עם זאת, הוא לוקח ברצינות רבה את "חיי פיי" ומתייחס בכובד משקל לממדים התיאולוגיים והרוחניים שיש בסיפור על הנער המוצא עצמו במצב יוצא דופן שבוחן מחדש את כל מה שהאמין בו, ודורש ממנו לבחון דרכים חדשות להבין מה אלוהים רוצה ממנו. "זה תמיד מה שאהבתי בספר", הוא אומר.

"הספר מציג שאלות מעניינות - מה זה כוח רוחני, מה זאת אמונה, ומה זה אלוהים? האם הוא ישות חיצונית או משהו שנמצא בכל אחד מאיתנו? יש מי שאומרים ש'חיי פיי' הוא יצירה על דת, אבל זאת טעות – זה לא סרט על דת, אלא סרט על אלוהים. כי כל דת היא דבר מסוים ביותר, מאורגן ביותר, וכאן אין שום דבר מסוים או מאורגן – הגיבור נזרק לבד לתוך הריק, והשאלה היא איך הגיבור מצליח לארגן את הכאוס, איך הוא מצליח לגעת באלוהים. האם הוא מצליח לעשות זאת דרך דת? אולי, זאת אופציה, אין לי תשובה אחת לכך וגם אם היתה, לא הייתי מגלה. אני מקווה רק שהצלחתי להפיח בקהל תקווה ואמונה, זה מה שאני תמיד רוצה לעשות. אני לא מצפה שמישהו יתחיל להאמין באלוהים בגלל הסרט".

לקראת סיום, מן הנושאים שברומו של עולם אני חוזר בסיכום לענייני דיומא – עתה, לאחר שדמות הענק הירוק הפכה לאחד מן המרכיבים המרכזיים ב"הנוקמים", שובר הקופות הגדול של השנה, איך הוא מסתכל בפרספקטיבה על הסרט הכושל שעשה בזמנו בכיכובו?

"אין ספק מדוע הוא נכשל", הוא אומר על כך. "היה בו יותר מדי פסיכולוגיה, ופחות מדי כיף. בגלל זה האולפנים לא ידעו איך לאכול אותו, ולכן הם שיווק אותו בצורה שמראש לא הותירה לו שום סיכוי. אבל אני לא מצטער שעשיתי אותו – הודות לו, למדתי הרבה על אפקטים ממוחשבים, וזה ידע שעזר לי בעבודה על 'חיי פיי'. בלי 'הענק', ספק אם הייתי יכול לעשות את 'חיי פיי'".

ואחרי שעשית אותו והפרכת את הסברה שלא ניתן יהיה להביא אותו אל הבד, האם אתה סבור שאפשר להפיק סרט מכל ספר, מורכב ככל שיהיה? האם בכלל יש עוד תוקף למושג המקצועי הנושן "Unfilmable"?

"תמיד יכולות להיות כל מיני בעיות – לפעמים לא יהיה ברור איך לתרגם קולנועית את מה שכתוב על הנייר, לפעמים למקור יהיה אופי לא מסחרי שיקשה על גיוס תקציבים, לפעמים הוא ידרוש עלויות הפקה גבוהות. אז תמיד יהיו מגבלות, ועדיין אני חושב שבעיקרון הכל אפשרי. קח כל ספר שתרצה ותשים אותו כאן על השולחן, ואפשר יהיה להפוך אותו לסרט. אבל האם זה יהיה רעיון טוב לעשות כך? זו כבר שאלה אחרת".

"חיי פיי" בגרסה קולנועית - רעיון טוב? דברו על זה בפייסבוק