פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הדיבוק": סרט אימה שמצחיק בלי להתכוון לכך

      הזוועתון שנועל את הקיץ מתיימר למתוח ולהפחיד, אבל עם תסריט שחוק, בימוי פאתטי והופעה חסרת מודעות של מתיסיהו כרבי, הוא בעיקר מעלה גיחוך

      "הדיבוק": סרט אימה שמצחיק בלי להתכוון לכך

      פעם בכמה זמן, מגיע סרט הוליוודי חדש שמתבסס באיזושהי צורה על אגדת הדיבוק. לפני שלוש שנים, למשל, קראו לו "התאום", ועכשיו הוא נקרא פשוט "הדיבוק". בפעם הקודמת, פגשנו את גרי אולדמן כרבי שמסייע לצעירה חובבת בגדים תחתונים צמודים להיפרע מן הרוח הרודפת אותה. במקרה דנן, הסיפור פחות או יותר דומה. ההבדל הוא שכעת לא אחר מאשר מתיסיהו מגלם את איש הדת, ואילו הגיבורה שנרדפת בידי שד אינה נערה אטרקטיבית כי אם ילדה תמה.

      אם כך, הבסיס העלילתי של הסרט שחוק, ובשלב מוקדם מתברר כי גם הביצוע שלו נטול כל מקוריות. בהתאם לזאת, אנו מקבלים את התפריט הרגיל של זוועתוני הדיבוק למיניהם. כלומר, הגיבורה מתחילה להתנהג באופן טורד מנוחה, ההורים שלה בטוחים שזה בעיה פסיכולוגית ותו לא, ואז היא פורקת עול באמצעות הרפרטואר הקבוע של דמויות הוליוודיות שאחז בהן שד: דברים משונים יוצאים לה מהבטן ומהפה, אנשים סביבה מתחילים למות בייסורים, הגוף שלה עושה סלטות ובסופו של דבר אין ברירה אלא לקרוא לרבי, שיכבול אותה למיטה, יחזיק בעוצמה את ספר התורה ויזעק "צא, דיבוק, צא" בלי להתרגש מכך שרוחו של השד מסמרת את שערותיו.

      הדיבוק (יח"צ)
      "יום אחד עוד אגדל להיות חנה רובינא". מתוך "הדיבוק" (צילומים: יח"צ)

      ראינו את זה כבר לא פעם, אנחנו נדרשים לחזות בכך שוב כאן, וזה לא היה כל כך נורא לו הבמאי אולה בורנדל היה מגלה איזשהו שאר רוח, או לפחות מסתכל על הדברים בפרספקטיבה. אך הקולנוען הדני לא צולח בהצלחה את המעבר להוליווד, ובעבודתו אין מידה של יצירתיות או של אירוניה. להפך: היא צפויה, מגושמת, מסורבלת ורצינית עד כדי גיחוך.

      לעתים הפאתוס ב"הדיבוק" כה גדול, עד שנראה כי עוד רגע יחצה את הגבול שמפריד בינו לפרודיה. אך הוא ממשיך לחשוב כי יש לו את היכולת למתוח ולצמרר את הצופים באמת, ולכן מאמין כי מוטב לו להישאר זוועתון נטו. חבל שכך, שכן זו אמונה נכזבת, והסרט אינו מפחיד לרגע.

      למרות כל זה, "הדיבוק" יכול היה להישאר בגדר עוד סרט אימה סוג ב' לא אפקטיבי ועוד ירק רקוב של עונת המלפפונים הקולנועית, אך יש בו שני אלמנטים שהופכים אותו מסתם רע לרע לתפארת. האחד ייגע לכל הצופים, והאחר רק לחלקם.

      קודם כל, "הדיבוק" מתהדר בליווי מוזיקלי רועם, שמתיימר להגביר את עוצמת האימה, אך נשמע דווקא כאילו בנו הגידם של השכן מנסה לנגן את נעימת הנושא של "מגרש השדים". הטרדה הזו מלווה את הסרט כמעט לכל אורך הדרך, שכן הוא משתמש בו גם כשלא היה צריך אותו מלכתחילה. כתוצאה מכך, מדובר באחד השימושים הקולנועיים הגרועים שנראו בזמן האחרון במוזיקה מקורית.

      הדיבוק (יח"צ)
      "אל תפחדי, זה רק האקוסטיקה של הבארבי". מתיסהיו ב"הדיבוק"

      נוסף לזאת, הצופים בארצות הברית אולי עוד יכולים לקבל בשוויון נפש את השימוש של הסרט בפולקלור יהודי, אך לבני דת משה הדבר נראה נלעג. קשה, למשל, להישאר אדישים לסצינה שבה הגיבורים מגיעים לבת כנסת ובו עשרות חסידים מדברים בליל משונה של יידיש, עברית, אנגלית וג'יבריש במבטאים מוזרים או לקטע שבו מתיסיהו מנסה להסביר את כל היהדות על רגל אחת, והכל במלאכותיות ובחוסר מודעות. ברגעים הללו, לפחות בעיניים מקומיות, הופך "הדיבוק" מסתמי לממש אווילי.

      לכל הפחות, האווילות הזו מצליחה לעורר מחשבה: למה, בעצם, לאחר שלל ניסיונות הוליוודיים ובמסגרת התעוררות ז'אנר האימה בקולנוע הישראלי, לא נעשה זוועתון מקומי על פי אגדת הדיבוק? אם תעשיית הקולנוע האמריקאית מתבססת שוב ושוב על פולקלור יהודי, למה הבית הלאומי של העם הזה מתעלם ממנו? אי אפשר להבטיח מה תהיה איכות סרט אימה מקומי שכזה, אבל הוא לבטח יהיה אותנטי וטבעי יותר מ"הדיבוק", וקשה להאמין שיהיה הרבה יותר גרוע ממנו.

      "הדיבוק": איפה ומתי רואים?

      "הדיבוק" - תצפו בו בכל זאת? ספרו לנו בפייסבוק