פעם, להיפסטרים קראו כאן שינקינאים או בוהמיינים, הם לא צילמו באינסטגרם אלא בפולארויד, ולא העריצו את נוח באומבך או את ווס אנדרסון אלא את הבמאי וויט סטילמן. הוא לא היה רק האליל שלהם, כי אם בכלל אחד מן הקולות הייחודים והמוערכים בקולנוע האמריקאי העצמאי בין תחילת שנות התשעים לשלהי העשור.
את המעמד הזה ביסס סטילמן הודות לשלושת הסרטים שביים בתקופה זו "מטרופוליטן", "ברצלונה" ו"ימים אחרונים של דיסקו". הראשון והאחרון זכו במהדורת דיוידי מבית קריטריון, תו התקן היוקרתי בעולם הקולנוע, וגם זה שבתווך ראוי לכך ואולי עוד יקבל זאת. יחדיו, השלושה הרכיבו טרילוגיה של קומדיות מנהגים, שכדברי הספר האקדמי שנכתב על הבמאי, עסקו במעלליהם של "בורגנים מקוללים מן החברה הגבוהה", ועשו זאת בשנינות שהזכירה ספרות אנגלית קלאסית.
על פניו, ההצלחה של סטילמן היתה חלק משגשוג הגל החדש בקולנוע האמריקאי של שנות התשעים, אך למעשה הוא לא באמת חלק מכנה משותף כלשהו עם שאר היוצרים הצעירים של התקופה. בהתאם לכך, גם גורלו לא היה דומה לזה שלהם: בניגוד לריצ'רד לינקלייטר וקווין סמית למשל, שצלחו את המעבר לשנות האלפיים גם אם לא תמיד באותה מידה של הצלחה, הוא התאדה.
וכך, לאחר "ימים אחרונים של דיסקו" ב-1998, לא זכינו לראות במשך 13 שנה סרט טרי פרי עטו של סטילמן, שהמקרה שלו נרשם כאחת ההיעלמויות הקולנועיות הארוכות והמוזרות של השנים האחרונות. בזמן הזה, קמו יוצרים חדשים שתפסו את מקומו, קם דור של שוחרי קולנוע שלא זכה להכיר אותו בזמן אמת, ואפשר היה לחשוב שמעתה והלאה ניאלץ להסתפק במהדורות הדיוידי המפוארות של הקלאסיקות שלו, ובכך ייגמר הסיפור.
אך אז, הסיפור הזה קיבל תפנית מפתיעה: סטילמן, כמו עוף הפניקס, התעורר לפתע לחיים ולהפתעת כולם נחת בפסטיבל ונציה האחרון עם סרט חדש פרי עטו. קראו לו "Damsels In Distress" ובדיוק כמו עבודתו הראשונה, גם הוא עסק בדמות אאוטסיידרית החודרת לחייה של חברה סגורה, ובכך מעניקה לכולנו מבט בה. במקרה זה, מדובר בסטודנטית המגיעה לקולג' אמריקאי אי שם בחוף המזרחי, ומתחברת עם קבוצה מבנות המקום, ובראשן צעירה בלונדינית בשם ויולט (לכל הדמויות קוראים כאן בשמות של פרחים), ששמו לעצמן למטרה לרומם את נפשם של חבריהם לספסל התלמידים, ולעשות זאת בקלאסה.
בוונציה, התקבל הסרט בתשואות רמות, ולאחר מכן זכה לפרגון חם גם בתקשורת האמריקאית. עם זאת, בארץ הוא לא זכה להפצה מסחרית וגם לא הוקרן בשום מסגרת. עתה, עם הגעתו לפורמט ביתי, אפשר לתקן כאן את העוול ולהיווכח בכמה עובדות לגבי הקאמבק של סטילמן.
קודם כל, כבר משלב מוקדם של הצפייה, ניכר כי לא הרבה השתנה בגווני העשייה של הבמאי. אפשר היה לחשוב כי ינסה להוכיח עד כמה היטיב להשלים פערים, אך קרה דווקא ההפך: בדיוק כמו בעבר, הוא ממשיך ליצור באופן שכאילו מנותק לחלוטין מכל זמן ומקום.
בהתאם לכך, בדומה לשלושת סרטיו הקודמים, גם כאן האנגלית נקייה לגמרי ונטולת לכלוכים מודרניים. כמו כן, אף שהעלילה בעיקרון מתרחשת בימינו, אין בה שום סממנים עכשוויים, ובאותה מידה אפשר היה לחשוב כי הגיבורים נתלשו מארצות הברית של שנות השישים או מאנגליה של המאה ה-19. בהמשך לכך, כרגיל אצל סטילמן, הדמויות שלו מתנהלות כמו בכתבים התזזיתיים של פי.ג'יי וודהאוס, יוצר שאגב מעולם לא זכה לעיבוד קולנועי רשמי וראוי; המבע הקולנועי, העיצוב האסתטי וגם כמה מן המעמדים והדיאלוגים מזכירים קולנוע אמריקאי קלאסי, ובעיקר את המיוזיקלס של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס; והדמות הראשית שלו מתנהלת כאילו היתה גיבורת רומן של ג'יין אוסטן, על כל המשתמע מכך.
בנקודה זו טמון מאפיין נוסף של סטילמן שבולט כאן, והוא בידל אותו עוד בשנות התשעים ומייחד אותו גם עתה. בניגוד לשאר חבריו בקולנוע האמריקאי העצמאי, שמשנות השבעים והלאה החלו להתמקד אך ורק באנטי-גיבורים, הוא מעצב את ויולט כגיבורה במובן הקלאסי ביותר של הביטוי. לא מרדנית, לא זועמת, לא מחפשת את עצמה, אלא להיפך: מיושבת בדעתה, מלאת שמחת חיים ויודעת בדיוק מה שהיא רוצה, וזה להפוך את העולם הזה לטוב יותר.
לכן, למשל, ויולט שואפת לצאת עם בחורים נחותים ממנה. בניגוד לגיבורות סרטי נעורים אחרים מן העשורים האחרונים, זה לא נעשה מתוך רצון להכעיס את אמה וגם לא בקטע אירוני ומודע לעצמו, אלא פשוט מתוך תחושת מחויבות לנצל את ידיעותיה ומשאביה כדי לתקן ביד ראשונה את אותם גברברים. כמו הסרט כולו, היא אצילית וטהורה בלב, אך בניגוד לאלילים הרומנטיים של התרבות העכשווית, לא חשה על כך כאב, כי אם דיצה ורינה. כתוצאה מכך שאיפתה הגדולה ביותר היא לצאת במחול, וללמד את כל סביבתה הקרובה כיצד לעשות זאת יחד איתה.
הסיבה העיקרית שכל כך חשוב לויולט להנחיל את ידיעותיה באחרים היא המודעות שלה להבדלים בין החלקיקים שמרכיבים את עולמנו ולמשמעות שלהם. כאן גם נעוץ מאפיין ייחודי נוסף של סטילמן: בניגוד לקולגות שלו בעולם האינדי האמריקאי, הוא לא נסחף בפוסט-מודרניזם שביטל מסוף שנות השמונים והלאה את ההבדלים בין תרבות קאנונית ולא-קאנונית, צבעים יפים ומכוערים ומילים גבוהות ונמוכות. אצלו, הדמות הראשית וחברותיה עומדות פעם אחר פעם על העולם השלם שנפרש בין צהוב לאדום, שם תואר אחד למשנהו והבניה חברתית אחת מאחרת.
את הדיונים הללו מציג סטילמן בצורה שמצליחה להיות גם שכלתנית וגם מרגשת, ומפגינה חינניות, קסם ובעיקר אלגנטיות והדר. אם הקולנוע הוא מעין בית קפה אופנתי, הרי שהבמאי מגיש בו את התה של שעה ארבע.
סטילמן גם משכיל להוכיח שאפשר לשמור על חדות אפילו לאחר קיפאון של 13 שנה, ולפיכך הסרט אינו סתם צאצא של שלושת חלקי הטרילוגיה המהוללת שלו, כי אם אח שווה ערך להם. למעשה, יש בו אפילו נקודת יתרון אחת לעומתם ליהוקה של גרטה גרוויג לתפקיד הראשי.
גרוויג כבר הפכה בשנים האחרונות לנסיכת האינדי ולחלומו הרטוב של כל עכבר סינמטקים, ושיתפה פעולה עם יוצרים בסדר הגודל של האחים דופלאס, נוח באומבך (שהוא גם בן זוגה) ולאחרונה וודי אלן ב"לרומא באהבה". אך עוד יותר מעם כל אלה, החיבור שלה לסטילמן נראה הטבעי מכל, והאקסצנטריות המיופייפת שלה מעניקה בעצם המחשה פיזית למה שתמיד היתה רוחו האמנותית.
כיוון שהם כה מתאימים זה לזה, יש לייחל כי גרוויג וסטילמן ישתפו פעולה גם בפרויקט נוסף, וכי זה לא יבוא רק בעוד 13 שנה. ב-"Damsels in Distress" הגיח הבמאי כאביר על סוס לבן שמגיע משום מקום כדי להציל עלמות במצוקה בפעם הבאה, אפשר לקוות שהכניסה שלו תהיה פחות דרמטית.
מחכים לקאמבק של סטילמן? ספרו לנו בפייסבוק