כולם אשמים

הנקודה העצובה ביותר במשחק של ישראל בבוסניה, היא שאפשר היה לנחש מראש בדיוק איך הוא יתפתח. היינו עדים בשנים האחרונות לכל כך הרבה ערבים עצובים כאלה, שכבר קשה להפתיע אותנו.

בצד אחד, מארחת אפורה, שבהרכבה פועלים מהדרג השני והשלישי באירופה, פרט לשני שחקני יורוליג לא רעים ועוד אמריקאי שכוכבו דעך מזמן; מנגד, יריבה שמאכלסת שחקני יורוליג רבים וכאלה שזכו בקיץ האחרון לשידרוג רציני בשכר. אבל כשהאחרונים נתקלים בקושי של אולם זר, קהל עויין ושיפוט לא ביתי, נחשפות המגבלות. אחד לא יודע לקלוע מבחוץ, אחר סובל ממצבי רוח, השלישי לוקה בקבלת החלטות. כמעט כולם שומרים בינוניים. התוצאה היא עוד קמפיין מוקדמות שהסתבך.

במשחק כמו זה בבוסניה, כמעט כרגיל, שחקניה של ישראל לא זכו לסיוע מהספסל. שרף התעקש שוב לזרוק לחמישייה את נאור וקוז'יקרו, והאחרון גמל לו בהחטאות מתחת לסל ובהגנה חלשה על קנאן באירמוביץ' המצוין. לאורך כל המשחק התקשה שרף לבסס חמישייה פרודוקטיבית, פרט לכמה דקות ברבע השלישי, בהן שלף את כריס ווטסון כפיתרון לחור בעמדה מספר ארבע. אבל לשרף אין תשובות, פרט להחלפת הרכבים. עד הדקות האחרונות, אז שלף אזורית לא מאומנת ולחץ על כל המגרש, התבססה ישראל בהגנה על אישית מחוררת ובהתקפה אך ורק על פיק אנד רול בווריאציות שונות, שאחריו שורר על הפרקט בלבול ובלגן.

האם אין עוד אופציות התקפיות בכדורסל - חסימות לקלעים, פוסט אפ, תנועה ללא כדור? האם הסגל הישראלי כל כך מוצלח שהוא לא זקוק לכדורסל מובנה יותר?

אבל אי אפשר להפנות את האצבע המאשימה רק לעברו של שרף. בשני המשחקים הראשונים הוא ניסה כמעט כל הרכב אפשרי, ומרבית השחקנים, פרט אולי לעומרי כספי, זכו להזדמנות הוגנת. כמעט כולם איכזבו. העובדה שעמית תמיר, פחות או יותר השחקן העשירי ברוטציה, הוביל את רשימת הקלעים, מלמדת על החומר הדל שעומד לרשות שרף. יותם הלפרין, למשל, שבשלב זה של הקריירה היה אמור לסחוב את ישראל על הגב, טרם שמע על תחילת הקמפיין. אם הוא לא יתעורר, צפויה ישראל כולה להתעורר בקיץ הבא בהזדמנות האחרונה.