פסטיבל הזמר והפזמון

נתחיל מהסוף: לא היה כאן יותר שמח לפני שנולדתם. הבון טון של מי שתופס את עצמו כמבין דבר להסתייג מכל מה שמופיע בפריים טיים ולהתייחס לכל אמן שמשתתף ב"חגיגות טלוויזיוניות" בזלזול לא החל ב"כוכב נולד" או ב"יום טוב". גם בשנות השיא שלהם, כשכמעט כל המדינה ישבה במוצאי יום העצמאות וצפתה בערוץ היחיד, מבקרי הטלוויזיה חתכו את פסטיבלי הזמר ביום שלמחרת. זה לא שינה אם לצעירה המוכשרת שעלתה אמש לשיר לראשונה עם גיטרה קוראים יהודית רביץ, או שאת הטקסט שהיא שרה כתבה אחת, לאה גולדברג. הפסטיבלים, למרות שסיפקו אין ספור שירים ענקיים וקידמו את היצירה הישראלית, נחשבו לאירוע נחות. האמנים שהופיעו בהם ספגו ביקורות קשות ופרודיות (נסו לשיר "אין חניה ואין כניסה מז'בוטינסקי" על המנגינה של "ליל חניה" של רוזנבלום ואלתרמן) ומנכ"לי רשות השידור חיפשו כל הזמן דרכים להיפטר מכאב הראש שכרוך בהם.

אבל מאז הסבנטיז, ואולי גם בזכות "כוכב נולד", באו לעולם "ההפוך על הפוך" והפוסט מודרניזם והפסטיבלים זכו סוף סוף לכבוד המגיע להם. אולי בגלל זה, רשות השידור נאותה לעשות סדר בארכיון ולהבין את חשיבותו אחרי עשרות שנים של הזנחה. והנה אנחנו היום, 28 שנה אחרי הפסטיבל האחרון, עם קופסה שמכילה שני דיסקים ובתוכם שבעה פסטיבלים מהשנים הכי גדולות (כמעט). ואני, כסאקר של מוזיקה ישראלית מכל השנים (בכל זאת, אני עובד ברשת ג'), כל מה שאני רק רוצה זה להציף את הבית באנשים, לשיר איתם בקולות "איפה הוא ברוך ג'מילי" ולהעיק על כולם עם פרטים מיותרים שאף אחד לא רוצה לשמוע על השתלבותם המאוחרת של הצמד המוביל "סילבן ויאיר" בהרכב הידוע "4 לב אדום" עם שתיים מיוצאות הלהקה האלמותית סקסטה.

נעשה סדר. פסטיבל הזמר היא מסורת שהחלה ב- 1960 ביוזמת ובהפקת קול ישראל ונמשכה עד 1980 (לא כולל שנים בהן נעשו הפסקות לצורכי "חגיגות זמר" מחליפות או סתם מנוחה). החל משנת 69' (ככל הנראה הפסטיבל הכי טוב אי פעם), הטלוויזיה הישראלית הצעירה מתחילה לשדר את הפסטיבלים בכל מוצאי יום העצמאות.

מהפסטיבלים יצאו כמה מהשירים הכי גדולים של הזמר העברי: מ-"ירושלים של זהב" של שולי נתן, דרך "בלדה לחובש" של יהורם גאון ועד "שיר של יום חולין" של אילנית ו"פראג" של אריק איינשטיין. אלא שלא כל הפסטיבלים נשמרו בארכיון (איפה 69' איפה?), וכמו הרבה מאוד אוצרות אחרים של הטלוויזיה, הם פשוט נעלמו עם השנים. מה שנשאר בכל זאת הם הפסטיבלים של שנת 73' עד 80', ואותם תוכלו להניח אצלכם עכשיו על המדף בבית תמורת 99 שקלים.

בין כל הפסטיבלים שיזכו להיכנס אליכם שוב לסלון תוכלו למצוא כמה קטעים ענקיים (בעיקר ב-1973). שימו לב כמובן, ל"ליל חניה" של אפרים שמיר, ירדנה ארזי וחנן יובל, ל"שיר לערב חג" של מירי אלוני העוצמתית ול"בתוך" שמבצעת החיילת במדים דפנה ארמוני. בעיקר הטו אוזן לעיבודים התזמורתיים המדהימים שנעשו לרוב השירים, כמתבקש באירוע חגיגי וממלכתי בניצוחו של יצחק גרציאני. לא חסרות שם גם יציאות מבית היוצר של סאן רמו כמו "אותך" שמבצעת אילנה אביטל בת ה-17, ו"אתמול היית שונה" של שימי תבורי (היחיד שקוטלג אז זמר קסטות וזכה לדרוך על במת הפסטיבל ב-1980). ואיך לא, יש שם גם אין ספור רצועות מתחום הביזאר. חפשו למשל, את הלוק של שלמה ארצי יחד עם להקת גברת תפוח, התעכבו לדקה (לא יותר! זה מסוכן) על איך שנראו דודו זר ומוטי דיכנה בשיר הנורא "אקומא נא" ואל תנסו להבין, גם היום, את הדינמיקה בין חברי להקת "האחים והאחיות".

ככל ששנות השבעים מתקרבות לסיומן, הפופ בכלל והדיסקו בפרט הולכים ומשתלטים על שירי הפסטיבל (וגם על התלבושות והעיצוב), בין השאר, כי הוחלט שהמקום הראשון בפסטיבלים נשלח לייצג את ישראל באירוויזיון. ב-78' (שנת הניצחון הראשונה) אפשר למצוא את הביצוע הראשון של יזהר כהן ל"אבניבי" - ככל הנראה יצירת הפופ המושלמת שאי פעם נכתבה בישראל. לצדה תוכלו לגלות שלפני 30 שנה חדווה עמרני היתה ככל הנראה הבחורה הכי חמה בעיר. כן, גם כשהיא שרה: "סאלם עליכום, בוא תגיד שלום".

מה לא תמצאו? בראש ובראשונה את קטעי ההנחיה של רבקה מיכאלי. לא ברור אם מתוך בחירה או מתוך אילוץ, עורכי ה-DVD הלכו על קו של שירים ברצף ללא הגשה. לי, זה קצת הקהה את החוויה. שנית, החלק האמנתי (שלב השירים והמופעים שמחוץ לתחרות) נעדר מהחבילה ומה שבכל זאת נכנס הם מספר קטעים לא מאוד מוצלחים שנדחקו לתוספות. היעדרותה של שלישיית "הגשש החיוור", הכוכבים הגדולים של החלק האמנתי, ממוצר שנוגע לפסטיבל הזמר היא כמעט בלתי נסלחת.

ועוד כמה מילים שחשוב לומר על העיצוב אז והיום: לפני הרבה שנים, כשקטעי ארכיון לא היו ממלאים את הפריים טיים של הערוץ הראשון, הקווים, המשולשים והמעויינים שאפיינו את התפאורה של פסטיבלי הזמר נראו לי כמו הדבר הכי מכוער ומיותר בעולם. ככל שבגרתי ותפסתי קצת בינה הבנתי שאלו השיאים של "הלוק-אנד-פיל" הישראלי, אם היה אי פעם דבר כזה. קצת חבל שהקופסה החדשה לא עושה מספיק כבוד ללוק הזה. בין השאר חסרו לי צילומי צבע של הסטים השונים בבנייני האומה, אותם אפשר היה להוסיף לחוברת ואולי אפילו ללכת רחוק יותר ולעצב את העטיפה ברוח התקליטים של הפסטיבלים (עטיפות מדהימות שמצדיקות טקסט נפרד). רטרו אמנם יצא מכל החורים, אבל ביצוע נכון ומדויק היה הופך אותו לנסלח במקרה הזה