יש כרטיס מועדון?

מועדון בית קברות הוא שם מבלבל. מה זה בעצם מועדון שמתקיים בבית קברות? האם מדובר בחבורת אלמנות ואלמנים (הכוללת את שתי הנשים מהחוף) שעולים במועדים קבועים לקברי יקיריהם ועל הדרך מחליפים רשמים, רכילויות ומשוויצים בנכדים?

בדומה לאלמנטים נוספים בסרטה החכם והרגיש של טלי שמש – שעקבה אחרי דודתה, סבתה וה"קלוב" הביזארי למדי אליו שתיהן משתייכות - שמו של הסרט מטעה. בניגוד לציפיה שהשם נוטע (לפחות אצל חלק מהצופים והכותבת ביניהם) לא מדובר בסרט מורבידי או מדכא. מועדון בית הקברות מלא בהומור שהוא לאו דוקא הומור שחור.

כבר בסצינה הראשונה הצופים נחשפים אל הלבטים והקשיים שבבחירת השם. דודתה של הבמאית, לנה, תוקפת את השם המיועד (שהוא אכן השם הנבחר) בצדקנות ודבקות ש(כפי שאנו לומדים במהלך הסרט) מאפיינים את התנהגותה בכלל – היא מתעקשת שהשם "האקדמיה של הר הרצל" מתאים הרבה יותר. שם כמו "האקדמיה" הולם גם את השאיפות האינטלקטואליות שלה ושל חברים אחרים במועדון – כאלו המתנגדים להכללת המילה בדידות בתקנון המועדון. הר הרצל עומד כמטאפורה לבית הקברות ומייצג עבור לנה את משב כנפי ההיסטוריה אבל גם את רצונה להתלות על אילנות גבוהים ממנה, או לפחות לשבת בצילם. צירוף המילים "הר הרצל" מייצג עבור לנה את המכובדות והמורשת (וכמובן את המורשת המכובדת) את הדרת (והאדרת) העבר, אך גם מאפשר לצופים להבין את מימדי ההכחשה - כמו גם הפאסון - שחברי המועדון רוצים ליחס לעצמם. רק לא להחשב לחבורת מבוגרים משועממים שנפגשים מידי שבת בבית הקברות (כמו אותן נשים מבוגרות שיושבות על הספסלים שלצד החלקות, על פניהן חולפים בביטול חברי המועדון, כאילו היו שקופות) הם לא שייכים למתאבלים, אלא בוחרים בחיים ולא במוות, באקדמיה ולא במודעות האבל. בדרכם, דרך ההרגלים הנוקשים, כמו גם בבחירת נושאי השיחה, המאמרים והשירים שרוב חברי הקבוצה מביאים עימם לפגישותיהם השבועיות, כתלמידים שקדנים המתאמצים למצוא חן, הם עוסקים ב"פילוזופיה", בדברים שברומו של עולם, ושום דבר לא יעמוד בדרכם - אף לא מותם של חלק מחברי המועדון האקסלוסיבי.

הדבר היחיד ששובר אותם, באופן בלתי נמנע, הוא הזמן. השנים עוברות (טלי שמש עקבה אחר הקבוצה במשך חמש שנים), גילם של המשתתפים עולה ובאופן טבעי הם מתקשים לעלות להר הרצל כשכסא מתקפל ביד אחת, מאמר ו/או שיר בכיסם, ומגש אוכל ביד השניה. בסוף הסרט אנו ממתינים למעלית יחד עם יודה, המנהיג הבלתי רשמי של המועדון, לצד הפיליפינית שלו וזוגתו, בבית גיל הזהב אליו הועברו המפגשים. בוויס-אובר אנו שומעים אותו מקריא את התקנון החדש של המועדון שכבר לא מתכחש למטרות שקודם היו בגדר טאבו- "הפגת הבדידות בגיל הזהב, קירוב לבבות ועזרה הדדית".

במהדורת הדיוידי שלוש סצינות שהוצאו בעריכה, ובצדק לדעתי – מפני שהן מבליטות אספקטים לא נעימים, קטנוניים, קשים שאפילו הבחירה לכלול אותן כתוספת לדיוידי עלולה לצרום מעט לקרובות משפחתה של שמש. סצינה אחת, קשה במיוחד, מתרחשת בבית המלון בים המלח שבמהלכה לנה מנהלת שיחה בטלפון ומתעלמת לחלוטין מגיסתה מיניה שמבקשת כדור נגד כאב ראש. המצלמה מתמקדת שוב ושוב בטלפון העומד על קצה הכסא, ועומד ליפול (ואכן נופל פעמיים) ובתחינתה של מיניה למעט תשומת לב ורוך. סצינה נוספת שחושפת את אופיה הכוחני של הדודה נקראת ביקור אצל עורך הדין, בו לנה משתלטת על שיחת טלפון כשהיא כמעט חוטפת מידו של העו"ד את הטלפון בכוח בכדי לנזוף ולהעמיד על מקומה את בת שיחו.
הסצינה השלישית אמנם קלילה ומבדרת יותר אך גם היא מדכדכת קמעה, שתי הגיסות מתכוננות למסיבה, שבה הן יושבות יחד ובוהות בקהל הרוקד, עד ששתיהן מצטרפות לריקוד טנגו והורה.

"מועדון בית הקברות" יצחיק וירגש אתכם. מערכת היחסים הטעונה בין מיניה ולנה, שתי הכוכבות של הסרט, וההתנגשויות הבלתי נמנעות ביניהן, כמו גם האינטריגות ומאזני הכוחות במועדון, מרתקים ומשעשעים. ולצד הבלחות קומיות (כמו מיניה שמקשטת את גינתה בבובות מפלסטיק אותן היא מצמידה לצמחים בדבק מגע) מותם של חלק מחברי הקבוצה כמו אבלם והזדקנותם של אלו ששרדו מבטאים את הבלתי נמנע, הבלתי נאמר – שכולנו – כמו גם חברי מועדון בית הקברות הירושלמי – חברים במועדון בית קברות, שתאריך ההצטרפות אליו לא ידוע (לנו).

מחיר: 79.90 ש"ח
הסרט נצפה באדיבות הד ארצי