סיפור על אהבה וחושך

"מחילות", סרטו העלילתי הראשון של אודי אלוני, מספר את סיפורו של דיויד אדלר (איתי טיראן), צעיר יהודי אמריקאי המגיע לישראל על מנת להתגייס לצה"ל. במהלך שירותו הוא יורה למוות בילדה פלסטינית, ובעקבות הטראומה מוצא עצמו מאושפז במוסד לחולי נפש, השוכן על חורבות הכפר הפלסטיני דיר יאסין. רוחות הרפאים של נרצחי הכפר, ובעיקר רוחה של ילדה פלסטינית, אינם נותנת לדיויד מנוח, ומנסים לתקשר עימו באמצעות מוזלמן (מוני מושונוב), ניצול שואה, החי בעולם שבין המתים לחיים. ד"ר שמש (מכרם חורי) נותן לדיויד תרופה האמורה למחוק את זכרונותיו הטראומטיים, ולסייע לו לחזור לחיים נורמאליים. דיויד יוצא למסע אהבה וגאולה, הנע ברבדים שונים של זמן ומקום.

אם אתם מצפים לסרט שייתן לכם להתרפק במושבכם ולהתענג עליו, אז תשכחו מזה. "מחילות" דורש מהצופה השתתפות פעילה. הצפייה בסרט מזמנת חוויה אודיו-ויזואלית עשירה ומעשירה היכולה להיבנות תוך כדי צפיות חוזרות וקריאות שונות, ויציאת הסרט במהדורת הדיוידי כמובן מאפשר הזדמנות לשוב אליו. אך משום שעצמת הסרט טמונה בין היתר בויזואליות ובפסקול שלו, חווית הצפייה מאבדת משהו במסך הביתי לעומת מסך הקולנוע.

ברמה הנרטיבית יש מגוון של מטאפורות וכפל משמעויות, בליל של זהויות, מקומות, שפות וסיפור שנע קדימה ואחורה ברצף הזמן. אלוני מכריח את הצופה לחשוב ולנסות למצוא פתרונות אפשריים, הוא מעמת את התמונה והסאונד, ומתייחס לצופה בקצת יותר כבוד מאשר היה זה איזשהו ניסיון התניה פבלובי.

אלוני אינו עוצר רק בסיפור הקולנועי ובניסיון להעביר אותו אל הצופים ומקיים דיאלוג עם מדיומים אחרים כמו תאטרון, מחול, ספרות ועוד. הטקסט הקולנועי שלו רווי במחוות ליוצרים שונים שמהווים מקור להשפעה עבורו: כך מלטף טיראן את כלבו הנקרא ז'יז'ק ע"ש הפילוסוף הסלובני, (שדרך אגב, התלהב קשות מהסרט). דוגמא נוספת היא המחולות שהשחקנים מחוללים ב"מחילות" הינם פרי יצירתו של אוהד נהרין.

ה-making off של הסרט מאפשר הצצה אינטימית לתהליך עשיית הסרט, והתודעות לאלמנטים שונים בהפקה כמו למשל הרגעים הלא פשוטים שעברו על קלרה חורי לפני צילום סצנת האהבה שלה עם טיראן. ניתנת לנו האפשרות להתבונן במהלך העבודה של אלוני עם שחקניו ובכך הוא נחשף מולנו כיוצר המדייק מאוד בכוונותיו ורוחש לשחקניו הערכה, כבוד ואהבת אדם. בסצנת הפרידה המרגשת, תוכלו להרגיש כאורחים לרגע על הסט, ולהתרגש כמעט כמו איתי טיראן הכה נוגע ללב כשהוא מודה לכולם בעיניים דומעות.
.
סוף הסרט נוטה להיות דידקטי מידי לטעמי אך הוא מקפל בתוכו את כל אורך המסע שנועד לגשר בין האשמה לזיכרון, ומציע אפשרות לתקווה ולסליחה.