כשסטריפ לבשה פראדה

כמה סימבולי שדווקא היום, בסמיכות רבה כל כך ליום האישה הבינלאומי, יוצא תחת ידי טקסט שעוסק במה אם לא – נעלים של ג'ימי צ'ו, תיקי פנדי, כריסטאן דיור, אוסקר דה-לה רנטה, שאנל, קארל לגרפלד וג'ון גליאנו. למי מכם שהשמות האלו לא אומרים לו כלום – כדאי שתוותרו מראש ואל תקחו את "השטן לובשת פראדה" מהספריה.

הסרט צפוי מראש כמעט כמו תאונת רכבת בדרום, התסריט מוכר וידוע והולך בתלם שמאות סרטים מסוגו הלכו בו לפניו (הרגעים המצחיקים שלו מתמצים דווקא בפספוסים שבתוספות המיוחדות). אל תדאגו- אין הפתעות, הגיבורה לא מתה בסוף.

לאחר הסרט, ומיד כשמיציתי את ההתפעלות ממופעי ההוט קוטור עוצרי הנשימה שבו, המחשבה הראשונה שעברה בראשי, היא שאלות המזל היו לצידי כשמנעו ממני ללכת לראות אותו בקולנוע. מדובר בשעה וארבעים של תצוגת אופנה, ולמעט הבלחות משעשעות נוסח "גלאמזונס" – מן הלחם של גלאם ואמזונס - ניתן היה לספור את הרגעים המשעשעים על יד אחת עם מניקור איכותי וצמיד של שאנל

סטנלי טוצ'י, המשחק בעל תפקיד מפתח במגזין RUNWAY היוקרתי שסביבו נסב הסרט, אומר בתוספות, שבעיניו, הסרט הוא כולו אופנה, והשחקנים שם לגמרי במקרה. הוא צודק. לא תשמעו ממני ביקורת על מריל סטריפ שהצליחה להעביר יפה את התחושה שעולה לה בבריאות להעלות חיוך על שפתיה, או על העובדה שאן הת'אווי מקסימה יותר ב"מאחורי הקלעים" מאשר בסרט עצמו. גם לא תשמעו ממני שקשה לי עם המסר השטחי של הסרט. בינינו, לא נדמה כאילו כוונת המשורר הייתה להמציא מחדש את הסטילטו.

עם זאת, "פראדה" הוא סרט קלאסי למי מכן שחלום חייה הוא להתחתן עם מספיק כסף בשביל להרשות לעצמה שמלה של גליאנו, ויותר מכך – להיות מוזמנים לאירועים חגיגיים אליהם היא תוכל ללבוש אותה. לחבר שלכן – כנראה קצת פחות. עדיף שיישאר עם כדורגל.