השנה היא 2027. האדם הכי צעיר על פני כדור הארץ, נרצח בגיל 18. מעדכנים אותנו במספר החודשים ומעדכנים אותנו במספר הימים שאינם מתקבצים לכדי חודש שלם. בעוד 20 שנה בדיוק, מנבא אלפונסו קוארון, לא יהיו יותר ילדים. זה נשמע כמו פרק ב' של הזוגיות, היום שאחרי "עוף גוזל" שמסיים את תקופת החיזור של הבחור הצעיר שתפס בפיק אפ בר את הילדה השרמוטה שלכם ואיכשהו גרם לה לחשוב שהוא הכי בעולם. קוארון חושב שאם אין ילדים זה עצוב.
ספוילר אמור לחרב את הסרט, אבל אם אחרי 27 דקות מתה אחת הדמויות המרכזיות בסרט אולי הדמות היחידה שבשבילה החלטתי לצפות בסרט יש מצב שאם אגלה במי מדובר, זה לא נחשב כספוילר. אבל עזבו. בינתיים נתמקד במי שדווקא שרד את 109 דקותיו של "הילדים של מחר". לא אני, קלייב אוון, או כפי שהוא נצרב במוח ניקולס קייג' החדש. האיש נע בין דמויות שונות זו מזו במשך מספר סרטים, עד שהפך לניקולס קייג' ה-פעם-אהוב-והיום-בלתי-נסבל. אוון מפגין יכולת משחק המזכירה את יכולות החיזור של פסל החירות. הוא אנמי מדי, אימפוטנט ולא מסוגל להחזיק את הסרט על כתפיו החסונות. ג'וליאן מור, אגב, מהממת כרגיל.
מי הזיז את קוביית השוקולד של פיני?
הסרט עצמו מתמקד אך ורק בסיפור המסגרת - איך נצליח לשמור על הילד היחיד שנולד בעידן האפוקליפטי המוזר הזה. אם בתחילת הסרט התמקדנו בנפשות, אחרי 27 דקות גם זה הולך ומה שנשאר זה מרדף של הרעים אחרי הטובים, כאשר הרעים תופסים את הטובים שוב ושוב במקרה, בדיוק כסרט סוג ז'. והאמת? אולי לא ז', אבל לא רחוק משם.
גם בגזרת התוספות אין למה לצפות. קודם הדבר היחיד שטוב בתוספות: אמנם הסצנות שהוצאו בעריכה אינן מרגשות בכלל, אבל לפחות הייתה שיחה מאחורי הקלעים עם ג'וליאן מור. והייתי כותב על זה עוד כמה מילים, אבל לא יפה לספיילר. השיחה עם הבמאי סבירה-מינוס ועמה הסוג-של-סיבה לעשייה הזו, אבל זה לא מספיק. בתוספות אתה לא אמור להרגיש מרומה אלא לקבל את האקסטרה ונוצרה אצלי התחושה כאילו מישהו גנב קוביית שוקולד אחת יותר מדי.
עם סרט פחות מבינוני גם התוספות לא היו מחזיקות ילד סומלי בחיים.