תהיות על המתודה – מארז אהבה

קיטש, זה ידוע, צריך לאהוב כדי להיות מסוגלים ליהנות ממנו. אלו שלא אוהבים מתוק, יכולים למצוא את עצמם חסרי סבלנות עד עצבנים מאוד אל מול הסרטים הסכרינים מז'אנר הקומדיה הרומנטית. רביעיית הסרטים של מארז "אהבה" יצאה במקביל ליום האהבה מיועדת לאלו שגם אם אין להם עם מי להתכרבל, מתרגשים לצפות מחדש באותם סרטים שהם יודעים לדקלם מהסוף להתחלה.

לאלו השייכים לקבוצה השניה לא נותר אלא לשאול את עצמם לא רק למה אנשים רוצים לראות את אותו סרט מאה פעם, אלא מה נותנים להם מפיצי הסרטים כבונוס – או פיצוי – על זה שהם למדו את כל הרפליקות של הסרט בעל פה.

הצפיה בתוספות לדיוידי של "הדייט שלי לחתונה" מעוררת בעיקר תהיות על ההגיון המנחה את יוצרי "מאחורי הקלעים". תעלומה מספר אחת היא למה הסרטון מתחיל ומסתיים עם הטריילר. הרי הסיכויים הם שמי שצופה בתוספות המיוחדות כבר ראה את הסרט או עומד לראות אותו ולכן – גם פעם אחת היא יותר מידי.

תעלומה שניה נובעת מתכני הסרט שמכיל בעיקר שבחים שמחלקים חברי הצוות השונים לשחקנים וחוזר חלילה. אבל אפקט הכפילות לא ממצה את עצמו עם הטריילר - "מאחורי הקלעים" ממחזר מספר סצינות – דברה מסינג מתאמנת בריקוד מאחורי הקלעים, מוציאה לשון ובכלל עושה דחקות ויוצאת אחלה בחורה – אז מה הפלא שכל הראיונות מסתכמים בכמה כולם מתים על כולם, כמה כיף על הסט, ובכלל איזה אחלה חברה כולם, אבל כולם.

ההברקה היחידה ש"מאחורי הקלעים" מספק נאמרת על ידי הולנד טיילור שמשחקת את האמא, שמשפט אחד שלה מדגים מה שחקנים אולי מספרים לעצמם אחרי שהתחייבו לתסריט שברור די מעאפן. "זה לא סתם סרט רומנטי", היא אומרת, "אפשר להסתכל על זה כעל סרט שעוסק במשפחה לא מתפקדת". וואו. האם כל הסכריניות שעוטפת את הסרט לא נועדה אלא להסוות את כך שאם בחורה בת 30 פלוס מרגישה מאוימת מספיק בכדי להופיע לחתונה של אחותה כשנער ליווי ממין זכר תלוי על זרועה (ואז מה אם הג'יגולו הוא דרמוט מלרוני) – אז מדובר במשפחה טיפה'לה בעייתית.

שלא לדבר על המסר החתרני עלק שהסרט ניחן בו: אפשר להתאהב בג'יגולו (ועדיף שיהיה לו תואר בספרות השוואתית מאוניברסיטה נחשבת לצד הכתפיים הרחבות), אבל אם אחותך מזיינת מהצד את החבר שלך – אל תחשבי לרגע להרוס לה את החתונה. אז כן בנות, גם אם אתן דברה מסינג, אל תבכו או תצעקו או תביעו כעס – שלא תמרח לכן המסקרה - פשוט תשברו קופת חיסכון ותשכרו לכן איזה דרמוט מלרוני. אם תהיו מספיק מודחקות – אולי הוא עוד יתאהב בכן.

בניגוד לone-liner שמסכם את "הדייט שלי לחתונה" (בחורה שוכרת ג'יגולו ומתאהבת) השאלה העומדת בבסיס "כשהארי פגש את סאלי" היא הרבה יותר פילוסופית – האם בחור ובחורה יכולים להיות חברים?
הזמן שעבר בין צילום הסרט והפקת הדיוידי הביא לנכונות היוצרים והשחקנים להיחשף. כך שבמקום "מאחורי הקלעים" קלישאתי ומתחנף הצופים מקבלים ערוץ שמע אינטימי מקוריין על ידי הבמאי רוב ריינר שגם ב"מאחורי הקלעים" פותח את ליבו ומוכן לחשוף את הנסיבות שהביאו ליצירת הסרט. נורה אפרון גם היא משתפת פעולה ותורמת אנקדוטות ותובנות מחייה ומדגישה את המימד האוטוביוגרפי שבעשיית הסרט. ואת קווי הדמיון בין ריינר וקריסטל, ודמותה של ראיין ואפרון עצמה.

ומסתבר שסאלי (ראיין) היא שלוחה של נורה אפרון, והארי (קריסטל) מבוסס על המשבר שעבר ריינר לאחר גירושיו, ואפשר לראות בסרט את הרומן שלא קרה בין נורה אפרון ורוב ריינר, הבמאי והתסריטאית. ואולי בגלל זה גם הסרט וגם "מאחורי הקלעים" ממשיכים לעניין ואפילו לרגש, כי יש סיפור לא ממומש מאחוריהם, ויש ביטוי לאיזשהו מתח שמתקיים לא רק בין החיים והסרט, אלא בין מציאות ופנטזיה.

אז גם אם התוספות לדיוידי מכילות את השבחים הרגילים וההתחנפנות המתבקשת, הצופים לומדים לא רק שאמא של רוב ריינר היא היא האשה שמזמינה במסעדה "את מה שסאלי אוכלת" בסצינת האורגזמה המפורסמת, אלא גם משהו על המוסכמות החברתיות של אמצע-סוף האייטיז ועל הגישות השונות (ולעיתים הפוכות) של שני המינים לסקס (והנכונות לדבר עליו).

למשל, בהקרנות הראשונות נשים ממש צחקו מהסצינה המדוברת אבל הגברים היו בשוק. והסוף בכלל היה אמור להיות פחות צפוי והארי וסאלי לא היו הופכים לזוג. אבל בהוליווד כמו בהוליווד, ההצגה צריכה להמשיך והסרט מסתיים בסוף טוב. ושלושים ושלוש הדקות של "מאחורי הקלעים" ומוסיפות לא רק פרטי טריוויה אלא גם כמה מחשבות מהז'אנר של "מה היה אם", לא רק לגבי הרומן שהיה או לא היה בין אפרון וריינר, אלא אפילו על הארי קוניק ג'וניור ששר את כל הפסקול. נגיד, אם ריינר לא היה בוחר בו – האם הוא עדיין היה מלוהק להיות הרוצח שמאיים על סיגורני וויבר בסרט "קופיקט"? או שלעד הוא היה ממשיך לשיר בבארים אפלוליים בניו יורק, מגדל קרחת וכרס ומחכה לפריצה הגדולה?

מחיר המארז: 129.90 ¤