פנלופה שלי

אף פעם לא הבנתי את הקסם של פנלופה קרוז, מיטב גברברי הוליווד נפלו לרגליה – טום קרוז, ניקולס קייג', מתיו מקנוהוי. אפילו פדרו אלמודובר אמר שאם היה עובר לעשות נשים, קרוז היתה הראשונה ברשימה. תמיד היא נראתה לי משהו פשוט וזול, פרחה שיק. אחרי צפייה ב"לחזור", או בשמו הספרדי המענג "וולוור...." התאהבתי בפנלופה בעצמי. אלמודובר מוציא אותה מדהימה, נשית, רגישה, יפהפייה אמיתית, ובעיקר, שחקנית מהמעלה הראשונה. העונג מהצפיה היה כפול- גם יצירת מופת של אלמודובר המחונן וגם לגלות את פנלופה- האישה והמחשוף. ממש ויוה לדיוה.

בעיני, אין קולנוען שמעריץ נשים יותר מאלמודובר. אהבה והערצה המתחזקות, לדעתי, נוכח העובדה שהוא גיי. סרטיו גדושים בנשים מכל הסוגים- יפות, שמנות, סקסיות, אמיצות, מכוערות עם שפם, זונות, זקנות, ילדות ואפילו דראג-קווינס. לכל הדמויות הנשיות בסרטיו מתייחס אלמודובר באהבה ובכבוד. הדמויות הן הרבה יותר מאשר סטריאוטיפ, הן עגולות ומתפתחות. הנשים אצל אלמודובר הן נשיות בטירוף, אמיתיות, חזקות, נפגעות, צוחקות ומעל לכל- מסתדרות. נדמה שזהו המוטיב ב"לחזור"- הנשים תמיד ימצאו דרך להסתדר. גם כשהחיים טופחים על פניהן, פוגעים בהן ומשנים להן את התכניות, אצל אלמודובר הנשים מוצאות דרך להחזיר את השלווה המאוזנת העדינה לחייהן.
בסרטיו, הגברים כמעט ואינם נוכחים, והמעטים שנמצאים הם ממש מטרד. הם לרוב הסיבה למעשי הנשים, ואלו שמייצרים את הסיבוך בעלילה - גורמים נזק, בורחים ומשאירים את הנשים להתמודד עם כל הכאוס

"לחזור" מספר את סיפורה של ריימונדה (קרוז) המנסה לתמרן בין בת מתבגרת, אחות נרגנת- סולה (לולה דואניאס), בעל בטלן, שכנה היפית ושאר ירקות, כשבתווך חוזרת מהמתים אמה- אירנה (כרמן מאורה) ארבע שנים לאחר שכביכול נספתה בשריפה. כל זה קורה כשברקע הרוחות המזרחיות משגעות את כולם. הסרט עוסק בנשים, במוות וביחס של הנשים אל המוות.

העלילה מתפתחת, כהרגלו של אלמודובר, באופן מהיר, חמקני אפילו, ועיקר הסיפור אינו מוצג, אלא מתואר על ידי הדמויות. הסרט עובר מטרגדיה לדרמה לקומדיה בשניות ואף משלב אלמנטים של מתח. שיטת הצילום המיוחדת לאלמודובר, הרמזים לעלילה השזורים מתחילת הסרט, הצבעים- ובמיוחד הצבע האדום, המוזיקה, הנשים והשפה הספרדית המתגלגלת הופכים את הסרט לחוויה מרנינה, מרתקת ומרגשת שמשאירה טעם של עוד, רצון שאלמודובר יעשה עוד סרט. ומהר.

מארז הדי.וי.די כולל שני דיסקים. בדיסק הראשון כולל את הסרט שמלווה בערוץ בו אפשר לשמוע את הערות הבמאי (אלמודובר) והשחקנית (קרוז). בדרך כלל אני מעדיפה לוותר על הערות הבמאי. הפעם, ישבתי מרותקת במשך כל הסרט, וצפיתי פה שנית תוך האזנה להערותיו של אלמודובר ולצחקוקה העדין של פנלופה. היה מעניין לשמוע את פרשנותו לסצינות, לשמוע אותו מספר מהם הפרטים האוטוביוגרפים שלו בסרט, את ההנחיות שחילק לפנלופה ולשאר השחקניות וגם את תיאוריה של פנלופה על הרגשות שחוותה במהלך הצילומים.

הדיסק השני כולל ראיונות עם הבמאי והשחקניות- שוב, היה נחמד לשמוע את אלמודובר מספר על ילדותו, על מקורות ההשראה השונים לסרט ונהניתי גם מהראיון עם כרמן מאורה, שחזרה לעבוד עימו אחרי 18 שנה ושאר השחקניות מחמיאות לו.
דיוידי זה כולל גם סרטוני מאחורי הקלעים וסיקור מפסטיבל קאן 2006.

לסיכום, באופן כללי, נראים כל סרטיו של אלמודובר אותו הדבר, שילוב של טרגדיה, קומדיה, נשים ואדום. אבל כולם מהנים בצורה שווה, מענגים בכל פעם מחדש וגורמים לך לרצות לחיות בכפרים הנידחים של לה-מנשה בספרד. עם פנלופה. והמחשוף.