מפלצת של בית

לא אוהבת סרטי אימה, הזוועות שרדפו אותי אחרי שצפיתי ב"המסור" יכולות למלא סרט שלם, עם המשכונים. לכן, אתם יכולים לתאר לעצמכם את עצבי המתוחים כשהתיישבתי לצפות בסרט אימה (העורך: מצויר שני, זה לא באמת). למרות זאת, הטראומה שהשאיר בי הסרט היא מסוג אחר לחלוטין - מרוב השעמום כמעט וצפיתי בדודו טופז! לשפל כזה מזמן לא הגעתי.

לעומת סרטי אימה, מאז ימי שרק העליזים אני מחבבת ואפילו מחבבת פלוס סרטים מצוירים ומתעקשת לקחת את כל ילדי המשפחה בעצמי לצפות בהם. בקולנוע. בתקופה האחרונה יש מבול של סרטי אנימציה - עידן הקרח 2, חיים בזרם, תזיזו ת'רגליים וכולם יחסית מוצלחים ומשעשעים את המבוגרים כמו את הצעירים. לצערי, לא ממש הצלחתי להבין מהו קהל היעד של "מפלצת של בית" - את המבוגרים הוא ממש משעמם ולקטנים הוא טיפל'ה מפחיד מדי.

בכל מקרה, די-ג'י, צ'אודר וג'ני, בני ה-12, גרים מול הזקן המפחיד נברקראקר, כל תלת אופן או כדור טועה שמוצא דרכו אל מדשאתו של נברקראקר- נתפס על ידו במהירות ומוחרם. כשנברקראקר מת, מגלים השניים שהבית שלו הוא סוג של מפלצת שבולעת אנשים וצעצועים.
הילדים מנסים לגייס לעזרה את ההורים - אבל הם לא מאמינים להם, ולא בבית, את הבייבי-סיטר הפריקית, שעסוקה בחבר שלה ואת המשטרה - שכרגיל, עסוקה בדונאטס.

כשהבית כמעט בולע את ג'ני, מבינים השלושה שעליהם לנצח את הבית בעצמם לפני שיגיע ליל "כל הקדושים" והבית יבלע את כל הילדים שיבואו ל"ממתק או תעלול". הם ניגשים למומחה משחקי הוידאו - סקאל, בטלן שמסביר להם, מתוך ניסיונו העשיר, כיצד לנצח את הבית - לפגוע בליבו.

הסרט נוגע לפחדים שנוגעים לכל הילדים: כל אחד מאיתנו מכיר את השכן המפחיד ממול, שמתרגז על כל כדור שנופל לדשא שלו, שאין לו בני משפחה ואף אחד לא מכיר אותו. פחד נוסף הוא המבוגרים שלא נמצאים בסביבה ולא עוזרים כשצריך אותם. למרות הנגיעה בפחדים האמיתיים, חוץ מתחילתו של הסרט, הוא לא ממש מפחיד, אפילו צעקה חנוקה אחת הוא לא הוציא ממני וחוץ מכמה בדיחות נחמדות, הוא גם לא ממש מצחיק. האנימציה של הבית מעניינת ומוצלחת. הבית מביע את רגשותיו בצורה אנושית ביותר. מה שלא ניתן לומר על הדמויות האחרות בסרט שפרצופיהן קפואים.

מה שהכי מעניין בדי.וי.די הן התוספות: כשמכניסים את הדיסק למחשב נפתח האתר של סוני, בו יש משחקי מחשב, שלל הורדות ואפילו אפשרות לערוך תמונה של הצופה לתמונות מהסרט.
התוספות הרגילות בדי.וי.די הן: מאחורי הקלעים של האיורים, יצירת הבית, הערות הצוות ותמונות מתוך הסרט.

סטיבן שפילברג ורוברט זמקיס מפיקי הסרט הבטיחו ש"הצפייה בסרט דומה לנסיעה ברכבת שדים". צודקים! כמו ברכבת שדים, התחרטתי על הרגע שבו החלטתי לעלות ורציתי לעבור הכל בעצימת עיניים.