ניצבים - עונה 1

"ניצבים" היא סדרה נפלאה. היא כל כך טובה, עד שהיא נכנסת לרשימה האליטיסטית והמצומצמת של סדרות שמחזירות את האמון במסך הקטן. עזבו את ההתמסחרות וההדרדרות. עזבו את הריאליטים והטלנובלות שאנחנו רואים, אבל מרגישים צורך להתנצל אחר כך ולהסביר לכולם שזה רק בשביל לנקות את הראש מכל הדברים הרציניים שאנחנו עושים. "ניצבים" גורמת לך לנפח את החזה בגאווה ולהגיד "כן, אני אוהבת טלוויזיה". אם, כמובן, לא מפריעות לך בדיחות על השואה, נכים, דתות, הומואים, שחורים והמפורסמים החביבים עליך.

המפורסמים המדוברים הם העוגן סביבו מסתובב כל פרק. היוצרים ריק ג'רוויס וסטיבן מרצ'נט צברו די מוניטין בסדרה הקודמת שהם עשו, "המשרד", כדי למשוך לכל פרק סלב טלוויזיה-קולנוע אחר, מיעוטם גיבורי תרבות של הממלכה הבריטית בלבד ורובם בעלי שם עולמי – מבן סטילר וקייט ווינסלט עד סמואל ג'קסון ופטריק סטיוארט. וכמו ש"ניצבים" מתרחקת מהרדידות הטלוויזיונית באופן כללי, בזמן שהיא בונה את עצמה על תרבות הסלבז, היא נמנעת לחלוטין מלפאר אותם. ההפך הוא הנכון: השחקנים צוחקים על עצמם כמו שהתסריטאי המושחז ביותר בעולם לא היה מעז, מקצינים את הקלישאות עליהם והופכים את תופעת ההערצה אליהם למגוחכת.

הכוכבים האורחים מספקים את העוגן (והשם) לכל פרק, אבל הפרקים מתמקדים דווקא בחיי הניצבים – האחרונים בשרשרת המזון של תרבות הסלב. גיבורי הסדרה הם אנדי (ריק ג'רוויס – כן, אחד היוצרים), ניצב שמנסה להפוך לשחקן, וחברתו הטובה אך הלא מבריקה מגי (אשלי ג'נסן), גם היא ניצבת. הפרק על סמואל ג'קסון, למשל, סובב דווקא סביב נסיונותיה של מגי להתחיל עם שחקן שחור אחר על הסט. כמובן שמגי לא גזענית – היא רואה בשחקן אדם מצחיק, מקסים ושרמנטי – אבל היא מסתבכת בלשונה שוב ושוב, כשהיא מנסה להיות פוליטיקלי קורקט. בסופו של דבר השחקן השחור מבין - ומסביר למגי - שאולי היא לא גזענית, אבל הניסיון שלה להיות "בסדר" הופך אותה מודעת כל הזמן להיותו שחור, וחוסם כל אפשרות לקשר ביניהם. בפרק כמעט ולא רואים את ג'קסון - לוחם ידוע למען גאוות השחורים - אבל הוא מראה לנו, דרך אנדי ומגי, כמה תרבות הפוליטיקלי קורקט מטופשת, והופכת אותנו למעשה לגזענים בזעיר אנפין.

הסדרה עצמה, כמובן, רחוקה מלהיות פוליטיקלי קורקט ככל הניתן – וכך, בדרכה הצינית והמרירה, הופכת לשוויונית הרבה יותר מכל מה שתראו על המסך הקטן. כשאנדי צוחק על נערה החולה בשיתוק מוחין מתוך בורות ("מי זו המשוגעת הזאת? היא שתתה לפחות כוס אחת יותר מדי"), הוא זה שיוצא מגוחך בסופו של דבר: היא מתבררת כאדם מקסים בפני עצמו, ללא קלישאות הפוליטיקלי קורקט, ומלאת הומור עצמי. הוא מתברר, כמעט כמו תמיד, כשמוק.

למה "כמעט כמו תמיד"? כי בהתאם למלחמתה בקלישאות, "ניצבים" מקפידה לא ליפול גם לקלישאות שהיא עצמה יוצרת. מגי אולי לא מבריקה במיוחד, אבל היא לא דמות שטוחה שמתבססת רק על שטיק הטמטום, נוסח ג'ואי מ"חברים". ואנדי הוא סך הכל אדם שמנסה להסתדר עם העולם ולהשיג עבודה טובה יותר: המרירות של ניצב שלא מצליח להפוך לשחקן, שהוא גם שמנמן, לא נשוי ובן 43, היא שהופכת אותו לפעמים לשמוק.

ויקטוריה ווד, אחת מהקומיקאיות המוערכות ביותר בבריטניה, ראתה את "המשרד", את "ניצבים" ואת שלל הדרמות-סיטקומים הבריטיות החדשות, המרירות והציניות, והכריזה – "הסיטקום מת". אחרי שצחקתי עד חוסר נשימה, ואהבתי, ושנאתי, והובכתי ושמחתי לאיד מול "ניצבים", אני מעדיפה דווקא את דעתה של ד"ר עלינא ברנשטיין, שהכירה לי את "ניצבים" בקורס שלה על טלוויזיה בריטית: הסיטקום לא מת, הוא מתבגר. ואם תשאלו אותי, זה עושה לו רק טוב.