כשתראי נמר בשלג

שמונה שנים אחרי "החיים יפים" - שהותיר תחושה אמביוולנטית בקרב ניצולי שואה בעולם אבל (1) זכה בפרסים אבל (2) רק עד שנמאס אבל (3) משום מה נחקק בדפי ההיסטוריה כמשו-משו (כמו שסבתי הניצולה אומרת) - משכפל הבמאי רוברטו בניני את הקונספט. "אפנק אתכם בלוקיישן מלחמתי", חשב בניני. הפעם, כתחליף שואה, מדובר תחילת המלחמה בעיראק במרץ 2003. בנוסף, החליט בניני להמשיך עם אותה שחקנית ואותו קיטש רומנטי ואודרוב לאוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר, כולל תודה לנערת המים ודאחקות סתמיות עד שהמנגינה תעצור את שטף הדיבור.

אם לפני שמונה שנים היינו רגישים יותר וקנינו את החרא הזה, היום אנחנו מנוסים, אז עד כאן. רוברטו בניני הוא בסך הכל פוץ איטלקי (סבתא אומרת שהוא גם שלומפר - ואם סבתא אומרת סבתא יודעת). בראש ובראשונה סובל בניני מהיפר-ונטילציה מתקדמת ואולי סופנית. הוא לא רגוע לכל אורך הסרט ולעיתים דומה כי הוא מתבלבל בין הוראות הבימוי שלו לבין המשחק, אחרת איך תסבירו את הפרשנות שלו לכל מה שאנחנו רואים? (דוגמה: "היי, הגמל הולך לכיוון בגדד, כנראה שהוא רגיל ללכת לבגדד" - כאילו אנחנו רואים. ואם אנחנו עוורים - כבר אמרת פעם, למה פעמיים?). ואם תהיתם - בניני לא משחק דמות של אדם כזה, הוא פשוט כזה. וזה ממש ממש מעצבן.

לא היה קל לצפות ב'כשתראי נמר בשלג' מתחילתו ועד סופו (ויעיד על כך עורך וואלה! DVD, שקיבל את הטקסט הזה לפני דקות אחדות וכבר סימן לשני הסגנים המפחידים שלו לטפל בי כואב במטבחון) (העורך: קשה-קשה, אבל הסרט כבר תכף בערוץ הסרטים...). אמנם לסרט יש צבעים יפים וגם יורים בעיראקים, אבל באמ'שלו, שירגיע קצת עם הלחץ. הרי דווקא בסצנות המעטות בהן בניני יורד קצת מהמאוורר, הוא עושה קולנוע טוב, נקי, אמין ונוגע ללב. יאק.

הבדיחות של בניני אולי מצחיקות ברומא, אבל בתל-אביב יש הומור אחר, והאמינו לי שגם בלונדון, ניו-יורק ופריס. הקומיקאי שבו כבר פאסה ומזכיר ברגעים רבים את במעמד של דב נבון והמקומות הרדודים אליהם הגיע בארץ נהדרת - הכי פתטי. דווקא הטקסט עצמו - לא כולל ההומור הדלוח - טוב. בניני מסוגל לדבר בחרוזים, לשורר וגם לכתוב דימויים מעולים ומדויקים, חלקם אמירות פילוסופיות בהרבה יותר משקל. אבל חוץ מזה - כשתראו נמר בשלג, תאלפו אותו נגד הננס האיטלקי.

תוספות:

4 סצנות שהושמטו בעריכה (שלוש וחצי מהן מיותרות) ומייקינג-אוף מתיש ומשעמם, שבמרכזו מלמד המגלומן הזה כמה שורות בקורות חיים על עצמו. בקיצור - פח.