פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הקאמבק

      אדר ריכטר לא ידעה אם לרחם על ואלרי צ'ריש הפיקטיבית או על ליסה קודרו האמיתית. בכל מקרה, הפתטיות שמקרינה הסדרה הופכת אותה ללא קלה לצפייה

      מעולם לא היית צופה נלהבת של "חברים" ובמרתון סופי השבוע של ערוץ הצחוק, אני מגלה העדפה ברורה לחברים של סיינפלד. לכן את דמותה של פיבי אני מכירה רק במעורפל ואינני זוכרת לה חסד נעורים.

      ליסה קודרו יודעת שלא רק אני, גם צופים נאמנים של "חברים", כבר הספיקו לשכוח משנות הזוהר של הסדרה. כמו שחקנים רבים אחרים שסובלים מהצלחה טלוויזיונית חד פעמית, גם קודרו ניסתה לשקם את הקריירה: בשנת 2005 היא ו-HBO בנו את "קאמבק": סדרה פסאודו-אוטביוגרפית בה היא משחקת את ואלרי צ'ריש, שחקנית עבר ידועה שעשתה בחייה רק סדרת טלוויזיה אחת שהצליחה מאוד ואשר מנסה לגרד את הקריירה שלה מהרצפה, על ידי השתתפות בתוכנית ריאליטי על חייה.

      טשטוש ביו מציאות ודמיון, זה לא משהו שאוהבים בהוליווד. שחקנים זוהרים באמת דואגים להפריד היטב בין הדמויות אותן הם משחקים לבין מציאות חייהם הפרטיים. העובדה שקודרו בחרה בסוג כזה של "קאמבק", מעידה על מעמדה העגמומי, בדיוק הבעיה בה באה הסדרה לטפל.

      הסדרה מתארת את צילומי הריאליטי, שמסקרים את חיי היומיום שלה. המצלמה מלווה את צ'ריש לאודישנים לסדרת טלוויזיה חדשה, היא איתה שם בפיילוט וגם כשהיא מגלה שחברי הסדרה צעירים ממנה בערך ב-15 שנה, ושבעצם עליה לשחק את התפקיד העולב של דודה סאסי המזדקנת. לאורך כל הסדרה צ'ריש מוצגת כנואשת, בעלת בוחן מציאות לקוי, שחיה בהדחקה ומתייחסת אל העבר הזוהר כאל הווה עכשווי בהחלט.

      אחרי שליוויתי את קודרו&צ'ריש לאורך כמה פרקים, כבר הפנמתי את עקרונות משחק הפינג-פונג שנע בין מציאות לדמיון, וכולל בין היתר, התמודדות קשה עם הזדקנות בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע האמריקאית, התערערות הביטחון העצמי והצורך בקאמבק.

      מישהו חשב שאפשר לנצל את האגו המתאייד של קודרו ולהפיק מהמצב משהו חיובי, להוציא את הטוב מהרע מהטוב ולהפוך את ההומור העצמי להצלחה. וזה באמת מצליח להצחיק, אבל לא יותר מ-2-3 פרקים. בעצם, התחלתי להתעייף מהבדיחות על חשבונה כבר בפרק הראשון, ה"פיילוט", שכולל סצנה בה האינסטלטור בדירתה נאלץ להרוס את הקיר שעליו תלויות נקודות ציון בחיי הקריירה הזוהרת שלה, כמו תמונה עם ג'יי לנו ותמונות עם חבריה מסדרת העבר המצליחה. צ'ריש מגיעה לדירה אחרי ההרס ומנסה להציל את התמונות הרטובות מהחורבות. עולם הדימויים והחבל הדק עליו היא מהלכת בין האמת לטלוויזיה מתחיל להיקרע.

      הליאות ממשיכה בפרק השני, כשצ'ריש ומצלמות הריאלטי שמלוות אותה עומדות לעשות צ'ק-אין לפני טיסה, ודיילת הקרקע מסרבת להצטלם ולהשתתף בריאלטי "כי הז'אנר הזה כבר גמור". הז'אנר גמור, קודרו גמורה, אנחנו גמורים. ההנאה מההסתלבטות על צ'ריש הפכה מהר (מדי) לרחמים על קורדו, שמפריעה עם ה"מציאות" שלה לעולם הבידור האמריקאי.

      המסקנה מהצפייה: זה לא נעים להיות שחקן של סדרה אחת, הנפילה כואבת, גט א לייף ליסה.