אין מקום לאהבה

לאור הפתעתי המוחלטת מהקולנוע הצרפתי, שמחתי על ההזדמנות להעשיר את עולמי התרבותי והסכמתי בהתלהבות לצפות בעוד סרט צרפתי, בייחוד כזה שמזכיר מרחוק את עלילת הסרט "הנרקוד" החביב עם ריצ'ארד גיר. בתומו של הסרט המייגע נותר לי רק להודות על אפשרות ההרצה כפול 8 בדי.וי.די.

כשצפיתי ב"הנרקוד" עלו בי רגשות מעורבים. מצד אחד, הסרט הוא לא רומנטי במובן הרגיל של סרטים אמריקאים והסוף הוא לא מה שחשבתי שיהיה ומצד שני, הסוף הוא רומנטי להפליא, במובן הבסיסי של המילה, הגיבור מעשיר את חיי הזוגיות שלו, מרענן את התשוקה לאשתו ולחיים בכלל. בגדול, הוא קוטלג אצלי בקטגוריית הסרטים החביבים, שאפשר לצפות בהם שוב. לכן, התלהבתי על האפשרות לצפות בסרט דומה - "אין מקום לאהבה". טוב, על טעויות משלמים.

"אין מקום לאהבה" מציג את חייו האפרוריים של ז'אן קלוד (פטריק שנאיס), פקיד בית משפט גרוש בן 51, החי חיי שגרה משעממים, הקשר עם בנו מרוחק וחסר רגשות, את אביו הוא מבקר רק מתוך תחושת חובה ובמסגרת עבודתו הוא מפנה אנשים מביתם. מדי ערב הוא צופה מחלון משרדו בסטודיו לטנגו אשר מספק לו הצצה לעולם בו אנשים באמת חיים. ז'אן קלוד מצטרף לשיעורי הריקוד ופוגש בהם את פרנסואז (אן קונסיגני), מורה העומדת להינשא לארוסה טיירי, סופר בטלן שכמעט תמיד ניצב בפני מחסום ספרותי. פרנסואז מגיעה לשיעורים על מנת להתכונן לריקוד בחתונתה וטיירי מתחמק מהם דרך קבע.

בין ז'אן קלוד לפרנסואז ניצתת תשוקה הדדית המכניסה קצת חשק לחייו של ז'אן קלוד, מערערת את חייה של פרנסואז ומחייבת את השניים לעשות בחירה את הבחירה האולטימטיבית: למי להקשיב: ללב או לראש?

צפייה בסרט העלתה בי ובחברתי תחושות קשות. בייחוד לאור ההשוואה המתבקשת ל"הנרקוד". אם ב"הנרקוד" לא ממש הפריע לי שריצ'ארד גיר מבוגר מג'ניפר לופז בעשרים שנה וזאת בשל, בוא נאמר, 'המצב השמור של גיר ושערו הלבן המטופח' (נו טוב, אני לא מכירה מישהי שהייתה מתנגדת לקצת ריצ'ארד גיר), הרי שהפרש הגילאים בין הדמויות מתחדד ב"אין מקום" לאור מראהו העייף והזקן של ז'אן קלוד, חוסר החיוניות והאפרוריות שנובעת מהשחקן עצמו.
משך כל הצפייה זעקה חברתי: "אבל מה היא מוצאת בזקן המכוער הזה??" וממש נאלצנו לכסות עינינו כאשר השניים התנשקו, לא מעודף מוסריות, פשוט לא רצינו להקיא מגועל.

דבר נוסף שהפריע לי בסרט היא האיטיות של התפתחות העלילה, הסרט זוחל בקצב נוראי, השחקנים כמעט לא מדברים ויש מספר סצנות שלא ברור איך הן תורמות להתפתחות העלילה, שממילא לא ממש מתפתחת. אפשר היה לקצר את הסרט בחצי ואז, הוא היה סרט קצר חביב עד נסבל.

גם סופו של הסרט אינו ברור, אינו חד והצופה צריך לנחש מה החליטו הדמויות לעשות עם חייהן, אני הייתי מציעה להן להתאבד - רצוי 90 דקות מוקדם יותר ולחסוך ממני את הצפייה המייגעת.

לסיכום: אפשר לוותר, אלא אם אתם איטיים במיוחד או מבוגרים אפרוריים המעוניינים להשתעשע במחשבה שפרגייה צעירה תידלק עליכם. בעצם, ותרו על הסרט ולכו על הדבר האמיתי - שיעורי ריקוד.