גן עדן עכשיו

לפעמים אפשר להשתגע מהאטימות הישראלית לנקודת המבט הפלסטינית. הרי "גן עדן עכשיו", הסרט שהוכתר ביד פזיזה ולב גס (של עירית לינור) כ"נאצי", הוא קודם כל סרט אנושי להדהים על שני בני אדם שנמצאים במלכוד בלתי אפשרי, שהתאבדות נראית כמוצא היחיד ממנו. נכון, ההתאבדות הזו אמורה לקחת עמה גם כמה שיותר ישראלים, אבל השאלה היא האם אי אפשר לנתק, כפי שנעשה בסרט, את האנושי מהפוליטי, ולבחון אותו בעיניים ישראליות לא שיפוטיות. אם עושים את זה מגלים סרט שהוא לא על מלחמה חיצונית בין שני עמים, אלא על מאבק אינטימי בנפשם של שני בני אדם, ממש כמונו, הנמצאים בקונפליקט אישי.

סיפור המעשה ידוע לכל: סעיד וחאלד הם שני חברים משכם, שחיים בעירם המשעממת והפצועה, וסובלים שניהם מטראומת הכיבוש הישראלי, בדרך זו או אחרת. הסרט נפתח כשהם מתבשרים שנבחרו לבצע ביחד פיגוע התאבדות בתל אביב, ובמהלך הסרט אנו רואים את דרכי ההתמודדות השונות של השניים את הקורות אותם עד לסוף הלא חד-משמעי.

שתי סצינות הטרידו את לינור כשראתה את הסרט: האחת מציגה יהודי שעוזר לשניים, וזו העלתה את חמת זעמה כיוון שלטענתה היהודי מוצג בסצנה, כמיטב המסורת של דער שטירמר, כמכוער, חובב בלונדיניות בנות עם זר ותאב בצע, ובכלל – לדעתה, הסצנה פוגמת באמינות הסרט כיוון שמרבית הפיגועים מתבצעים ללא עזרת היהודים. הסצנה השנייה מדמה בדיוק נמרץ את סצנת הסעודה האחרונה, ומציבה את שני גיבורי הסרט כקדושים מעונים, שני בני דמותו של ישוע.

אכן, הפתרון הקל הוא לקחת את שתי הסצנות האלה ולהירתע מהן בפחדנות הז'ידית הידועה, ולהתעלם מכל השאר בנוחות. האופציה השניה היא להבין שהסרט הזה הוא מכלול רגיש ורחב מבט על אנושיות בזמנים לא אנושיים. הגבולות שמשורטטים בסרט אינם של שחור ולבן, כיוון שברור לחלוטין שגם גיבורי הסרט אינן בטוחים בצדקת דרכם, ואינם רואים בעצמם קדושים. הפתרון שלהם הוא ברירת מחדל, ולא בחירה אמיתית.

אם בוחרים בדרך הקשה, אפשר לראות שדרך ההומור השחור המבצבץ בסרט מתוארת אנושיות רגילה, ילדותית ומפוחדת של הגיבורים. בסצנה אחת, בה מצלמים את השהידים לפני יציאתם, אוחזים כלי נשק, ומקריאים בקול חמור סבר את הודעת ארגון הטרור. פתאום חאלד מפסיק, ומזכיר לאמו לקנות מסנני מים מסוג טוב. מחבל, רוצח, הכל נכון – אבל גם בן, נער, אדם. את אותה אנושיות עזה אנו חווים בסצנת הסיום, בה חותם את הסרט מבטן החודר של עיניו הירוקות בהירות של סעיד. את הפיצוץ אנחנו לא שומעים, ואין אנו יודעים כלל האם הלך עד הסוף, או התחרט ברגע האחרון.

לישראלים קשה לנתק את עצמם, ובצדק, מתפקידם בסרט. לכן לינור מייחסת כל כך הרבה משמעות לסצנה בת 3 שניות בערך. אבל האמת היא שהישראלים הם חלק מהסרט רק ברמה האידיאית: הם מייצגים את הצד האחר המוחלט, שאין כל צורך להתמקד בו. השאלה מי צודק היא לא רלוונטית כלל, אלא רק מה עובר בנפשו של אדם שחושב שהוא צודק, שחושב שהוא יודע את הפתרון, והשבר של קבלת האמת המאיימת והמרה: אין צדק, לשום כיוון, ואין פתרון.

צופי ה-DVD יזכו לשמוע ראיון חביב בעברית כמעט נטולת מבטא עם שני כוכבי הסרט, דבר שרק יגביר את הדיסוננס, ואם הם גם יעברו לחלק של הסצנות שנמחקו, הם יגלו סצנה אחת גאונית, של משחק כדורגל בשכם, המלווה במוזיקה חצי יהודית-חצי מערבונית, שבניגוד לשאר הסצינות שנחתכו, לא ברור השיקול העריכתי בהוצאתה מהסרט.