קובה - סיפור אהבה

כשקוראים את השם של הסרט בעברית המחשבה הראשונה שעולה בראש היא - הנה עוד סרט רומנטי, מלודרמטי ודביק משהו, שמנסה להציג סיפור אהבה על רקע מאורעות היסטוריים (סטייל טיטאניק) כאשר הדגש הוא על הרומנטי ופחות על ההיסטורי.
אם היו מתרגמים את השם מאנגלית (the lost city) במדויק הייתה מצטיירת תמונה שונה. ואכן, הסרט מתרכז יותר במאורעות ההיסטוריים ושם את סיפור האהבה בצילם ולא להיפך.

הסיפור מתחיל בשנת 1958 ומראה את קובה של אותן שנים כמקום שוקק חיים ונינוח, אבל החיים השלווים עתידים להיגדע. כפי שמלמדת ההיסטוריה, בדיוק באותן שנים פרחו תנועות המחתרת המתנגדות לרודן בטיסטה ועד מהרה נשפך דם ברחובות הבירה השלווה.

כאשר נשלמה המהפכה וקסטרו עלה לשלטון מצייר הסרט תמונה עגומה של פגיעה בחופש הביטוי ובזכויות הפרט ויחס משפיל.
הסיפור מסופר מנקודת מבטו של פיקו (אנדי גרסיה), הבן הבכור מבין שלושה בנים במשפחה אמידה ובעל מועדון "אל טרופיקו" המצליח. פיקו נאבק לשמור על משפחתו ועל אהובתו תוך שכולם נשאבים (מרצונם או שלא מרצונם) למאורעות ההיסטוריים ששינו את פני קובה לנצח.

לצד גרסיה משחקים גם דסטין הופמן, ביל מאריי ואינס ססטרה.
הסרט מעניין מאוד, אם כי קצת ארוך לטעמי ( 140 דקות), המשחק של רוב השחקנים (ובמיוחד של גרסיה) מצויין.
הדבר היחיד שלא ממש ברור לי והיה לי קשה להתחבר אליו הוא הדמות המוזרה שמגלם ביל מארי (אולי זה קשור לעובדה שאני לא מתה על ההומור המפגר שלו). השחקנים שגילמו דמויות היסטוריות (כמו בטיסטה, קסטרו וצ'ה גווארה) נבחרו בקפידה ואכן דמו כמו שתי טיפות מים לפרסונה המקורית.

האקסטרות- לא מזהירות, מאחורי הקלעים והטריילר, שניהם כדי לצאת ידי חובה. לא נורא, סרט כזה לא רואים בגלל האקסטרות.

לסיכום: יפה, מרגש ומחכים כאחד. מומלץ בחום.

נ.ב: מי שקשה לו עם התפתחות איטית בעלילה מומלץ להכין עצמו מראש.