אוונטי פופולו

השורה השגורה "אם תצבטו אותי אני לא אצתבט?" היא למעשה פראפרזה קומית למונולוג השייקסיפירי של שיילוק מ"הסוחר מונציה" והיא בעצם מהות סרט המחאה האנטי מלחמתי "אוונטי פופולו", שאומר שכולנו אחרי הכל אך בשר ודם.

אחת הרעות החולות של סרטי מחאה, בייחוד פוליטיים, היא שהם מדברים את עצמם בסיסמאות. הקולנוען והסופר אברהם הפנר אמר פעם בשיעור שנכחתי בו שסרט לא צריך מסר, הוא צריך סיפור, ובכך טמונה הגדולה של סרטו של רפי בוקאי. האנושיות, אהבת האדם והאבסורד שבמלחמה, מסרים ראויים לכל הדעות, הם פועל יוצא של הסיפור המרגש ומעורר ההזדהות הגלובלית.

בתום מלחמת ששת הימים תקועים ח'אלד (סלים דאו) וראסן (סוהיל חדד) בצחיחות המדבר העויין בלי טיפת מים לשתייה. הם מבקשים למצוא את דרכם לתעלת סואץ על מנת להגיע הביתה, ובדרך הקשה נתקלים במיקרוקוסמוס אפטר מלחמתי שכולל חייל או"ם מת, צוות צילום זר וצמא סנסציות, ובחיילי פלוגה ישראלית אליהם הם חוברים להמשך המסע, שכולל סצינות סוריאליסטיות שנכתבו עליהן אינספור מאמרים אקדמיים שמהללים או מקלסים את האופי פורץ הדרך של הסרט שהציג ב-1986 לראשונה חיילי אוייב עם פנים, זהות, הומור ורגש, ולא כהמון חד זהות ערטילאית, הומוגנית ועויינת.

מיתוס הצבר הישראלי החסון, ה"גבר גבר" ההרואי, שגולם ע"י אסי דיין ב"הוא הלך בשדות", מתנפץ בסרט הזה לרסיסי חספוס ועוקצנות, החלק הפחות רך וטעים של הפרי הישראלי, בדמות חיילים זחוחים מאובקי נצחון. גם שני החיילים המצרים, מוקד ההזדהות המרכזי של הסיפור, שמדברים בעגה פלסטינית שמוסיפה רובד משמעות סכסוכי רלוונטי, הם אנטי גיבורים שיכורים, אנושיים, מצחיקים וחשופי רגש שלא מפחדים לבכות, להקיא ולקרוא מכתבי אהבה בכאב.

בסרט הרב לשוני יש נקודות ראייה משתנות של הסיטואציות האבסורדיות: פעם אנו עדים לשיחותיהם החודרות של ראסן וח'אלד בינם לבין עצמם בערבית, פעם הם כמעט אילמים מול צוות הצילום הזר, ופעם הם מחליפים אנגלית עילגת עם החיילים הישראליים, מה שמאפשר הראייה אירונית ועם זאת אמיתית עד כאב של האדם על התכונות הגלובליות המאחדות שבו, מעבר לדת, לאום ויצר כיבוש.

הסרט החל כפרוייקט גמר בחוג לקולנוע של הבמאי רפי בוקאי, שהלך לעולמו בגיל צעיר לפני כ-3 שנים. עם רצון עז ותוספת תקציב זעומה הוא הפך בלי כוונה תחילה לאחד הסרטים הישראליים הטובים בכל הזמנים, אם לא הטוב שבהם. היציאה המחודשת של הסרט במהדורת DVD שכוללת גם ראיונות ומייקינג אוף עדכני שיכולים לתת מוטיבציה ותקווה לסטודנטים נואשים בהוכחה שהכל אפשרי, היא הזדמנות לדור שלא ידע את שיילוק המצרי לחוות צפייה בקלאסיקה, שמעבר להיותה ציון דרך, היא פשוט סרט קטן-גדול, מהנה, מושלם ומרגש.