מגדלים באוויר

לפני הכל, נשאלת השאלה: מתי בכלל הזמן הנכון להוציא סרטים שעוסקים באירועי 11/9? הרי אם סרטים כאלו היו יוצאים לפני שנתיים-שלוש, היו אומרים שזה מוקדם מדי. השנה יוצאים שניים כאלה, ואולי כבר אפשר לשאול את השאלה אם זה לא קצת מאוחר מדי, האם 11/9 כבר לא מגרה את הרצון הקולקטיבי שלנו לעסוק בו? ואם כן, לאיזה טיפול הוא ראוי? לכזה שניתן לטרגדיות מתוקשרות אחרות, כמו זה רווי-הצ'יז ב"טיטאניק"? אוליבר סטון, לדוגמה, ב"התאומים" שייצא בקרוב, נופל מראש (לכאורה) לשבלונה סכרינית כזו, כשהוא מתמקד בסיפורם ההירואי של שני שוטרים שנכנסים למגדלים הבוערים במרכז הסחר העולמי, במטרה להציל חיים.

מהבחינה הזו, הבמאי פול גרינגראס עשה פחות או יותר את כל הבחירות הנכונות. "טיסה 93" שלו הוא הדרך הקולנועית הכי טובה, כנראה, לספר סיפור שקשור במאורעות הטראומטיים. בסגנון דומה – גם סיפורית וגם חזותית – לסרטו "בלאדי סאנדיי", הוא יצר סרט כמו-דוקומנטרי, שמספר כמעט דקה-אחר-דקה את ההתרחשויות בבוקר המסוייט של אמריקה, מתוך סיפורה של טיסת יונייטד 93, היחידה מבין ארבעת המטוסים החטופים שלא הגיעה ליעדה (וושינגטון) והתרסקה בשדה בפנסילבניה.

עם מצלמת כתף בלבד (בעבודה מצוינת של בארי אקרויד), גרינגראס נע בין כמה לוקיישנים – החפ"ק האווירי הצבאי, מוקדי הבקרה של רשות התעופה והמטוס עצמו. ומה עושים כשהעלילה בעצם ידועה מראש, כמעט לפרטי פרטים? פשוט מספרים את הסיפור הכי טוב שאפשר. ואת זה גרינגראס (שיודע גם לעשות אקשן הוליוודי מעולה כשצריך – ע"ע "זהות במלכודת") עושה בצורה לא פחות ממבריקה.

הבחירה דווקא בהמחזת סיפורה של אותה טיסת יונייטד, לוותה במגעים עם משפחות הנוסעים, שתרמו לתחקיר הסרט את סיפוריהם. תהליך ההפקה האנושי והרגיש, לצד הבימוי העדין והמדויק של גרינגראס, הם מרכיבים חשובים במתכון המנצח הזה. אולי ההברקה הכי גדולה של גרינגראס, היא בליהוק. בניגוד לניקולס קייג' בעל המבט המיוסר והרואי בסרטו של אוליבר סטון, גרינגראס לא נותן לשום דבר להסיט את הדעת מהסיפור ומהאותנטיות שלו. לכן, כל השחקנים בסרט הם אנונימיים, וחלק מאלה שמגלמים את פקחי הטיסה הם למעשה פקחים אמיתיים. שום דבר לא לוקח את הפוקוס מהחרדה האמיתית, ההולכת ונבנית ושואבת את הצופים, כשהם מהופנטים וחרדים, למסך.

נכון, אווירת "הסיפור האמיתי" מרגישה לפרקים קצת כצפייה בסרט טלוויזיה ב"הולמרק", ובכמה מקומות נופל "טיסה 93" לקלישאות צפויות, כמו בכמות הדקות המוקצות לשיחות בטלפונים האוויריים מהמטוס החטוף, בהן הנוסעים יבבו "אני אוהב אותך" אחרון לאבא-אמא-סבתא. אך זה זניח. ככל שנוקף הזמן, נכנסתי כמעט להיפר-ונטילציה. "הלו", אתה רוצה לזעוק, "יש כאן נחשים אמיתיים על המטוס".

אפשר להניח שחלק גדול מצופי הקולנוע ירגישו מסויגים, כפי שאני הרגשתי, בבואם לסרט כמו "טיסה 93". אחרי הכל, למי יש כוח להתעסקות ב"Nine-eleven"? נכנסתי לאולם סקפטי, ויצאתי נרגש. אם סטון בוחר לקחת את אותם גיבורים שאמריקה "חגגה" עד מוות – השוטרים והכבאים של ניו יורק, הרי שגרינגראס לוקח את הגיבורים האמיתיים – אלה שהיו מבולבלים עד אימה, בין אם הם פקחי טיסה מדושני-דונאטס ובין אם נוסעים היסטריים, שברגע נדיר של תושייה השתלטו על ארבעה טרוריסטים, אך כל מה שהצליחו לעשות זה להפיל את המטוס לקרקע.

"טיסה 93" הוא סרט מצוין ומטלטל, עם ערך סיפורי ומקוריות קולנועית. בסיומו, בקליימקס שהוא בעצם אנטי-קליימקס (כלומר: התרסקות), הוא נסגר ב"פריז" שחור וממושך, שלאחריו כתוביות המסכמות את הסיפור. בשלב זה, כל הנוכחים באולם ישבו קפואים במקומותיהם למשך דקה ארוכה, לא מסוגלים לקום, כעדות אמיתית לעוצמתו של הסרט.