וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דני חלוץ

רותם דנון

29.8.2006 / 10:31

רותם דנון חושב שסרטו של דני לרנר, "ימים קפואים", הוא ניסיון אמיץ ומעניין, אבל לא יותר מסרט סטודנטים מהוקצע

בנקל אפשר להמשיל את "מיאו" (ענת קלאוזנר), הדמות המככבת בסרט הבכורה של דני לרנר, "ימים קפואים", לאליס בארץ הפלאות: היא נושאת מסע סוריאליסטי לתוך מחילת ארנב על גווה הדק, ומסתחררת עד להתעוררות סופית מהבלבול. לרנר לוקח את "אליס" שלו, הופך את המסע שלה למחווה לפילם נואר ולהתכתבות קולנועית עם במאים כמו פולנסקי והיצ'קוק, ומציב אותה בתל אביב שבין מציאות לדמיון, בתרגיל קולנועי מעניין. ככזה, ראוי לציין כי הוא אכן החל כפרויקט גמר במסגרת לימודיו של לרנר בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

ואכן, בסופו של דבר, ולמרות ההתלהבות הלא מועטה שנרשמה בקרב רבים לאחר הקרנותיו המוקדמות וזכייתו המפתיעה בפסטיבל חיפה, עדיין מדובר בסרט סטודנטים "מועשר" ובתרגיל מהוקצע ומקורי במיוחד, מאשר במוצר קולנועי שלם העומד בפני עצמו. ככזה, הערך העיקרי שלו מבחינה קהלית הוא פולחני, למרות שברגע זה הוא נהנה מערכו היקר מדולרים של "הייפ" חיובי.

לרנר מול זרחין

עם 25 אלף דולר, ביים לרנר מותחן פסיכולוגי בשחור-לבן המספר על סוחרת סמים תל אביבית שנעה ונדה בעיר ללא משכן קבוע. מתוך היכרות סייברית היא מגיעה אל אלכס קפלן, מאבטח שפניו אינן נראות, ובהתרחשות בזק היא מוצאת עצמה משתלטת – בין אם מרצון ובין אם בעל-כורחה – על זהותו ועל חייו, עד לכדי מערבולת פסיכולוגית וסחרור שבין חלום למציאות, ממנו היא תתעורר לבסוף בטוויסט מתבקש.

השימוש של לרנר במציאות הישראלית והחלתה על ז'אנר קולנועי מפתיע, נראית בהתחלה כבחירה מוזרה – ומתגלה כהברקה מסוימת. ועם זאת, הצהרת הכוונות שבאה להתעסק במשבר זהות בעקבות פיגוע טרור, היא חיבור רופף למדי להוויה המקומית, לא ממש פרסומת לארגון נט"ל. אך חשוב יותר לבדוק את הבחירה של לרנר בז'אנר - ובדרך הפקתו: כמה מותחנים פסיכולוגים כבר עשו פה בעשור וחצי האחרונים? אם אני זוכר נכון, רק את "מסוכנת", אולי הסרט הכי פחות מצליח של שמי זרחין. וזרחין מול לרנר – זהו משל. שימו לב לחיבוק של "אביבה אהובתי" - הנוכחי של זרחין, סרט עטור שבחים אמנם, אך גם כזה שעונה על תבנית רחבה ועדיין מהודקת למדי, של מה שחברי האקדמיה וקרנות הקולנוע המקומיות אוהבים בקולנוע הישראלי שלהם.

הניצחון העיקרי של לרנר הוא כנראה, מההיבט הסגנוני. בתקציב הזעום שעמד לרשותו, הוא שירטט סטורי בורד מלא ומדויק, נתן לצלם מתחיל, רם שוויקי, להפגין כישורים מרהיבים בצילום וידאו (ששודרג בטכניקות עריכה להקרנה קולנועית) והטיל מעמסה של 90 דקות על כתפיה של קלאוזנר, גם היא שחקנית מתחילה. קלאוזנר היא ללא ספק תגלית ענקית, אך לא משנה כמה כשרון טמון בעיניה הגדולות והמכשפות, היא עדיין לא מסוגלת לשאת פיצ'ר שלם על כתפיה, משימה שקשה למצוא שחקנית שתמלא אותה בהצלחה.

מלבד זאת, הבעיות של "ימים קפואים" לאו דווקא נובעות מהקוץ באליה של כל מותחן – כלומר מאותם מקומות בהם הצופה יכול לנחש מה יקרה, וכאן יש כמה מקומות כאלה, הן בהיבט הסגנוני (כמו הבחירה לעבור לצבע בסצינת הסם), ועד הסיפורי, החל מההסתבכות הפסיכולוגית ועד הטוויסט. הבעיות הללו נובעות בראש ובראשונה מקונספט שקשה להחילו על 90 דקות ושחקנית אחת. כך שלצד היותו מותח ומרשים מאוד לפרקים, וללא ספק ניסיון קולנועי אמיץ ומעניין, "ימים קפואים" בעיקר סובל מקצב ורמה לא-אחידים, שמייצרים הרבה רגעים מפוהקים, שהם בבחינת סכין בגבו של כל סרט מתח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully