ספינת הפיראטים

ברוח הסרט "תני סימן חיים" אפתח בווידוי: אף פעם לא ראיתי סרט של הפקות המזרח. גם לא סרט של אבי ביטר. גם לא סרטים טורקיים או הודיים, וגם כמעט אף סרט ערבי. עולם המלודרמות דלות התקציב זר לי, והמושג "קולנוע חברתי" היה בעיניי מקושר למייק לי וספייק לי, לא לירמי קדושי וימין מסיקה. בנוסף, אני גם אשכנזי. את כל מה שיש לי לומר על הסרט צריך להבין בהקשר הזה.

"תני סימן חיים" הוא סרט מתעתע. זה סרט עלילתי, שבנוי כמו סרט עלילתי, שמספר את סיפור חייו של הזמר תמיר גל: אחותו סיגל נעלמה, בן זוגה לשעבר נרצח בנסיבות מסתוריות, והמשטרה עוצרת את תמיר כחשוד ברצח למרות שאנחנו (הצופים) יודעים שהוא חף מפשע. ציר העלילה המרכזי של הסרט הוא ניסיון לפענח מה קרה לסיגל, והציר המשני הוא הניסיון של תמיר גל להוכיח את חפותו. בדרך הוא עובר משבר, מתדרדר לאלכוהול, מפסיק לשיר וננטש על ידי אשתו. בסופו של דבר, נספר בלי להסגיר פרטים מיותרים, התעלומה נפתרת, האשמים נענשים והכל בא על מקומו בשלום.

אבל העלילה הזאת מבוססת על סיפור אמיתי – על סיפור חייו של הזמר תמיר גל. ובסרט, את הזמר תמיר גל מגלם הזמר תמיר גל. את אשתו, מרטין גל, מגלמת מרטין גל, אשתו של הזמר תמיר גל. את בתם סתיו מגלמת סתיו גל, בתם של תמיר ומרטין גל. לא כל הליהוק חופף את המציאות; את יענקל'ה, בעל המועדון בו מופיע תמיר והאתנחתא האשכנזית-קומית של הסרט, מגלם יענקל'ה בן סירא – שהוא אמנם יענקל'ה, אבל לא בעל מועדון. הניסיון לעקוב אחרי הגבול בין המציאות לתסריט הוא מורכב וגם מעניין. אם רועי ארד ושאול בצר, בסרטם "זהירות מצלמה", ייסדו את הז'אנר המוקומנטרי בישראל, הרי שמסיקה וקדושי חתומים על ז'אנר הפיצ'ר הפיקטיבי.

אבל מסיקה וקדושי לא היו רוצים להיזכר בזכות הפעלול הפוסטמודרני הזה. מבחינתם, הם יוצרים קולנוע חברתי, אנטי ממסדי בצורתו וגם בתכניו, שפונה אל הקהלים שהקולנוע הגבוה-כביכול – והממסד החברתי שמתוכו הוא נוצר ושאותו הוא מייצג - מתעלם מהם. בקומוניקט שמצורף לסרט כתוב (בקיצורים): "הסרט חושף את השחיתות במערכת בתי במשפט בישראל, על המשטרה שהיא כלי בידי מערכת המשפט, ועל האזרח הפשוט המנסה להוכיח את חפותו מול המערכת ... סגנון העבודה מתבסס על אהדת הקהל ופונה בעיקר לתושבי שכונות, עיירות פיתוח, כפרים ערבים ודרוזים".

זו הצהרת כוונות יפה ולא לגמרי חסרת כיסוי. את אהדת הקהל, אם לשפוט על פי הפרסומים, הם בהחלט מקבלים. עד כדי כך הם מקבלים, שהאהדה הביאה אותם, בסרט הנוכחי, לעשות שינוי מהפכני באסטרטגיית ההפצה: במקום למכור קלטות וידאו, כפי שעשו עד כה, "תני סימן חיים" מוקרן בשלב הראשון רק בבתי קולנוע. הסיבה: הסרטים הקודמים שוכפלו ושווקו פיראטית בכמות שגזלה מהיוצרים את הרווחים שמגיעים להם בצדק.

מבחינת המסר – למסיקה וקדושי, במוצהר, יש מסר – קשה לומר שהוא חורג מגישת ה"המדינה חרא, המשטרה חרא, הכל חרא" שרווחת בקרב רוב שדרות הציבור. בסרט הזה, לפחות – ואין כאן משום הכללה לגבי יתר יצירת הפקות המזרח – אין שום דבר שמעודד, למשל, התקוממות חברתית או מרי אזרחי כלפי הממסד המדכא. אין כאן שום יומרה להביא לשינוי במצב הקיים, רק כוונה לחשוף אותו כפי שהוא באמת. יכול להיות שככה קל יותר לזכות באהדה, ופיצ'ר פיקטיבי על קורותיהם של ימין סוויסה וסעדיה מרציאנו בקטמונים – או, לחילופין, מרד ואדי סאליב בשנות החמישים, יום האדמה בשנות השבעים או אירועי אוקטובר 2000 - לא היה מצליח אצל הפיראטים באותה מידה. יכול להיות גם שמסיקה וקדושי באמת לא מעוניינים ביותר מזה. אחרי הכל, ברזומה שלהם מופיעים בין היתר גם סרטי תדמית למשמר האזרחי בכפר סבא ולמשטרת מרחב שרון.

חובה לומר גם שלמרות האנטי ממסדיות המוצהרת, העבודה של הפקות המזרח זכתה להכרה, נרכשה על ידי ערוץ בריזה וזכייניות הטלוויזיה המסחרית, והוקרנה בסינמטקים. גם בעיתונות הם זכו לכיסוי לא רע. ועדיין, עבור רוב מי שמכונה "תעשיית הקולנוע הישראלית" קדושי ומסיקה הם זרים. מסיקה אומר שהוא בכלל לא מתעניין במה שקורה בארץ, שמקורות ההשראה שלו הם סרטים ערבים וסרטים איטלקים, מברטולוצ'י עד פליני. ברובד מסוים, אפשר לראות את הדמיון הזה: בדרמטיות, בצבע, ביכולת להציג רגש נטו, לא דרך פילטרים. אבל עדיין, המרחק בין "תני סימן חיים" לבין הקולנוע האיטלקי במיטבו הוא גדול.

הסרט של מסיקה וקדושי הוא סרט שטוח, חף מסמלים, שלא מייצג שום דבר חוץ מאשר את הסיפור עצמו. ההופעה של חלק גדול מהשחקנים לא משכנעת, ואולי זה נובע מכך שהם לא ממש שחקנים. גם העריכה, לפעמים, מזלזלת בקהל; כמו למשל הקטע בו נוסעים תמיר וחברו יוסי לאורך רחוב יפת ביפו, ובמהלך הנסיעה מחליפים כיוונים, נוסעים צפונה ודרומה במקביל וחולפים על פני אותו מקום שלוש פעמים. כל אלה פוגעים באפקטיביות של המסר ובכוונות הטובות של היוצרים. בלי שום קשר לשאלה האם אלה התכנים הכי נכונים לקולנוע חברתי, קשה לי להשתכנע שקולנוע שרוצה להיות עממי חייב גם להיות חלטוריסטי. גם אם המהפכה לא תצא מהפקות המזרח, מותר לצפות מהם לתת לקהל קצת יותר מה שהם חושבים שהוא רוצה לראות.