"כל מה שהם עושים עכשיו זה למחזר חרא מהעבר ולקוות שאף אחד לא ישים לב".
במילים הללו מסביר הקצין בסרט הטרי "רחוב ג'אמפ 21" מדוע החליטו הרשויות להשיב לשימוש תוכנית מבצעית נושנה ולהשתיל שוטרים סמויים בתיכונים. הוא מפנה את המשפט הזה לאנשי החוק שגייס לקחת חלק בפעילות הסמויה, אבל בעצם הוא מדבר לצופים, והמשל שבדבריו ברור: אכן, כפי שאתם ודאי יודעים, לפניכם עיבוד קולנועי לסדרת עבר. אמנם, מישהו כאן חימם בשבילכם במיקרוגל ארוחה שכבר נאכלה, ומדובר בסך הכל בעוד חוליה בשרשרת הוליוודית אינסופית של עיבודים ליצירות נושנות. מובן שידענו כי דווקא כן תשימו לכך לב, ובדיוק בגלל זה טרחנו להכניס את המשפט הזה. עכשיו, לאחר שהודנו בפניכם באשמה, ניקינו את הסוגיה הזו מהשולחן, ואפשר לנסות ליהנות יחד ממה שיש. עשינו עסק?
בהחלט! אמנם על הנייר הפרויקט נראה מפוקפק למדי, אך במסך הגדול הוא מתגלה כהברקה. זה קורה מפני שבניגוד לסרטים רבים קודמים מסוגו, הוא לא מתייחס למקור הנושן שלו כמותג ריק מתוכן, אלא כבסיס לדיון משעשע בהבדלים בין אז ועכשיו. בעשרים השנה שחלפו בין הגלגול הטלוויזיוני של "ג'אמפ 21" והגרסה הקולנועית שלו חלו תמורות חברתיות מרחיקות לכת בתיכון האמריקאי, והתסריט שכתבו התסריטאי-כוכב ג'ונה היל ושותפו מייקל באקל משכיל לעמוד עליהן היטב.
בהתאם לכך, בתחילה אנו קופצים לעבר ופוגשים את גיבורי הסרט בעת שעוד היו נערים, והם מתנהלים לפי רוח הזמן בחברה ובתרבות האמריקאית. שמידט (היל), היורם של המחזור, הוא כתוצאה מכך גם המושא העיקרי לבוז של השכבה כולה ובעיקר של מלכי המסדרונות למשל הספורטאי החתיך ג'נקו (צ'אנינג טאטום). באותה תקופה, התיכון משקף היטב את חוקי האבולוציה. ככל שמישהו חזק יותר כך גדולים סיכוייו לשרוד בו, והעדינים בנפש נדרשים לחרוק את שיניהם עטורות הפלטה.
אך בשעה שבגרו, מאזן הכוחות כבר אחר לגמרי. השניים מבינים זאת בשעה שדרכיהם מצטלבות מחדש במשטרה, והם מצטרפים לאותה תוכנית "ג'אמפ 21" ונשלחים בהסוואה לתיכון כדי לחשוף בו רשת סמים. כישוריהם הבלשיים הקלוקלים מקשים עליהם למלא את המשימה, אבל הם משכילים לגלות דברים אחרים: למשל, כי המקובלים בימינו הם דווקא טיפוסים רגישים ונעימי הליכות לא כאלה שהקוקו שלהם מתבדר ברוח בעת נסיעה על אופנוע, אלא כאלה שגבותיהם המרוטות מתיישבות היטב ברכבם ההיברידי.
אותם מקובלים גם מזמן זנחו את תפקידם הציבורי והפסיקו להתבדח בפומבי על חשבון כל מי ששונה מהם, שכן בעידן הפוליטקלי-קורקט כבר אסור להגיד שום דבר על אף אחד. בכלל, כבר לא מותר להשתטות, ואתה לא צריך לשאול את עצמך מה בא לך, אלא מה נכון וראוי. לדמות מלכת השכבה בסרט קוראים מולי, בדיוק כשם מולי רינגולד, סמל קומדיות הנעורים של שנות השמונים, אך המציאות כאן היא אנטי-תזה לעולם הגימנזיסטי הקולנועי של אותם שנים.
הלם התרבות שסופגים שני הגיבורים כתוצאה מן הקיטוב הזה מספק בראש ובראשונה שלל סיטואציות לקומדיית המצבים, אך גם מקנה לסרט נופך אירוני וערך מוסף. הוא עובד היטב גם כסתם קומדיית סלפסטיק, אבל ההומור שבו פועל בעוד רמה. הילדים בני ה-12 שיראו אותו אולי ישתעשעו רק מן השטיקים הגופניים של טאטום והיל ומגסויות הרוח שלהם, אבל מי שגדלו על הסדרה או לפחות חיו בתקופתה יקלטו דקויות מענגות אחרות.
ברוח קבוצת הפייסבוק "סטטוסים משנות התשעים", "רחוב ג'אמפ 21" הוא המוצר הקולנועי הראשון שיש בו מספיק ריחוק כדי להסתכל על העשור ההוא ולהבין מה הרווחנו ומה איבדנו בשנים שעברו. מצד אחד, לכאורה התקדמנו, השתכללנו וצעדנו לעבר האור. אך מצד אחר, זה עלה לנו באובדן התמימות ובעיקר הטבעיות. התיכון ואמריקה בכלל נהיו כל כך נקיים וסטריליים, עד שאבד מהם הכיף, ולכן הגיע הזמן לחולל בהם אנרכיה מחודשת. ב"בחזרה לעתיד", מייקל ג'יי פוקס חזר משנות השמונים לחמישים כדי ללמד את הדור של הוריו איך להעביר בהנאה את שנות חייהם היפות ביותר. כאן, הגיבורים קופצים מהעולם של שנות השמונים לעשור הנוכחי כדי לעשות זאת.
והם עושים זאת היטב: "ג'אמפ 21" לא מבריק רק ברמת הקונספט, אלא גם בהוצאה לפועל. טאטום והיל, כל אחד בדרכו, הם מן השחקנים הטובים בגילם. נוסף לזאת, השניים מוקפים בצוות מענג של שחקני משנה. בין אלה בולטים שניים: אייס קיוב, המגלם את מפקדם ומשתעשע בפרעות משולחת רסן בסטריאוטיפ של השוטר השחור עם הפה הגדול; וג'וני דפ, כוכב הסדרה המקורית, שמפציע בתפקיד קטן ומפתיע באמת.
יתרון נוסף של הסרט הוא היכולת לאזן היטב בין הקומדיה והפעולה. לעתים קרובות, כפי שקרה לא מזמן ב"זאת מלחמה", האקשן במהתלות מסוג זה נראה כמו חלטורה שנועדה לשמש רקע לבדיחות ותו לא. אך הפעם, הבמאים פיל לורד וכריס מילר משכילים ליצור מרדפים ופיצוצים שעומדים בסטנדרט גבוה. אלה מאפשרים ליצירה כולה לשמור על רמה אחידה בלי נפילות מתח, ומקנים לה קצב ואנרגיות. אמנם יש ב"ג'אמפ 21" כמה תפניות עלילתיות מקושקשות, והוא מפגין לעתים מאמץ יתר ומודעות עצמית מוגזמת וגם לא נותן לדמויותיו הנשיות להיות יותר מקונוסים, אבל בסך הכל מדובר בחוויה קולנועית מהנה להפליא.
מן החוויה הזו אפשר ללמוד כי לפעמים מותר להתגאות במחזור של העבר, ואפשר גם להסיק דבר נוסף: הדינמיקה בין טאטום והיל כל כך טובה, עד שהם יכולים להתיימר להפוך לתשובה העכשווית לשמן והרזה. בסופו של הסרט, כנהוג בהוליווד של ימינו, אנו מתבשרים כי צפוי לו המשכון, ואם שני הכוכבים ישמרו את הכימיה הנדירה שלהם, אין סיבה שהוא לא יהיה טוב כמו הראשון.
"רחוב ג'אמפ 21": איפה ומתי רואים?
"רחוב ג'אמפ 21": ראיון בלעדי עם שני הכוכבים
"רחוב ג'אמפ 21": ספרו לנו בפייסבוק שלנו מה חשבתם על הסרט
"רחוב ג'אמפ 21": בואו לדבר על הסרט בפורום קולנוע שלנו