"ואלס עם באשיר" הוא סרט מניפולטיבי. מניפולטיבי מאוד, אפילו. זהו סרט אנימציה שמתיימר להיות תיעודי, לפחות בחלקו. יתרה מכך, הוא עוסק בנושא הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת - מלחמה. בתוך האנימציה התיעודית מתערבבת המציאות וההזיה. לא תמיד ברור היכן מסתיים הדמיון ומתחילים החיים האמיתיים, ואם בכלל ניתן למתוח ביניהם גבול. וכמו כל סרט מלחמה, גם "ואלס עם באשיר" סוגד לה לפעמים,לעוצמתה, לקולות מכונות היריה, לכדורים השורקים. לעיתים הוא שם אותה לצחוק - גופות נערמות ובניינים קורסים כשברקע קולו הציני, הכמעט משועשע, של זאב טנא. אפשר להמשיך לנתח ולמצוא עוד עדויות רבות למעשי הרמיה שעושה ארי פולמן בצופיו, אבל בסופו של דבר המניפולציות הללו הופכות את "ואלס עם באשיר" לסרט הישראלי הטוב והחשוב ביותר בכל הזמנים.
לצד ביקורות משתפכות, עלו מהרגע שהוקרן לראשונה "ואלס עם באשיר" גם קולות אחרים, שעסקו בבעייתיות שלו, בדיוק בשל הנקודות שהועלו כאן. אלא שכל טענה נגד המניפולציות ב"ואלס עם באשיר" יוצאת מנקודת הנחה מופרכת שסרט תעודה רגיל, איטי וריאליסטי חף מהטיות של עריכה, מנקודת מבט של במאי ויוצר, מזווית אחת שמועדפת על פני האחרת. במובן הזה, חטאו היחידי של "ואלס עם באשיר" הוא ביצירתיות העצומה שלו, בעבודה הכמעט סיזיפית שהושקעה בעשייתו ובניסיון לספר סיפור, שעיקריו ידועים לרוב צופיו הישראלים, באופן מקורי יותר, חד יותר, מלא עוצמה. זהו סוד כוחו של פולמן כיוצר, לא רק כבמאי. גם כעיתונאי, הוא הצטיין תמיד באלמנטים שבולטים כל כך כאן, כמו גם בסרטיו הקודמים ובסדרות הטלוויזיה שלהן כתב: בנבירה בתת מודע, בדמיון הפרוע ובדרכים הלא סלולות, לעיתים סוריאליסטיות, שאליהן לקח את גיבוריו.
האנימציה היא מדיום מושלם עבור פולמן, שמאוהב לאורך כל השנים בחלום ובמשמעותו. גם "ואלס עם באשיר" מתחיל בחלום של ידידו, בועז ריין בוסקילה (שם בדוי). הכלבים שהרג בלבנון רודפים אותו, רצים בשיניים פעורות ורצחניות ברחוב רוטשילד, ממתינים מתחת לביתו מדי לילה. פולמן, לעומת זאת, אינו חולם על המלחמה. הוא מדחיק אותה לחלוטין, ולאורך המסע אליו הוא יוצא, שבמסגרתו הוא מרחיק עד להולנד, יתחיל להיזכר בחלקו בה, ובפרט בטבח בסברה ושתילה. הדרך שלו לשם מתעתעת בו וגם בנו: עד לרגע שבו יוצא עמיתו לשדה הקרב, שמואל פרנקל, ל"ואלס עם באשיר" - כלומר פוצח בירי לכל עבר בעת שכוח החיילים סופג אש רצחנית בסמטה בביירות - מתחפש הסרט למסע קצבי, מרתק, לפעמים אפילו משעשע, בדמיונו של היוצר. תורמים לכך גם פסקול נפלא, הדיאלוג הנהדר וחיתוך הדיבור הרגוע של המספר, פולמן עצמו, שלא מסגיר לרגע את סערת הנפש בה הוא נמצא. תמצאו שם אפילו סצינה מסרט כחול.
שוק חשמלי
אלא שאז מתבררת המניפולציה האמיתית של הסרט מניפולציה שאין בה טיפת בעייתיות: פולמן הזמין אותנו למסע בדמיונו, אבל למעשה דרש מאיתנו לנבור בפצע לאומי מדמם. בחצי השעה האחרונה של "ואלס עם באשיר" תופסים את מקומה של הפירוטכניקה ראיונות ארוכים עם הפרשן הצבאי רון בן ישי, שדיווח על הטבח לשר הביטחון דאז אריאל שרון, ועם דרור חרזי, מפקד מחלקת טנקים שהשקיפה על סברה ושתילה. אז מגלה פולמן את חלקו הזניח בטבח הרמת פצצות תאורה אבל החיפוש האישי כבר הופך משני. התמונות האחרונות והמחרידות של הסרט, שבהן נזנחת האנימציה, הן כבר רגע טראגי בהיסטוריה הלבנונית, הפלסטינית והישראלית. פולמן כבר לא בחזית, אלא אנחנו.
כאן גם מתבררת חשיבותו האמיתית של הסרט. "ואלס עם באשיר" עוסק לכאורה בהדחקה ובשיכחה של גיבורו, אבל למעשה מדבר על התכונה הבולטת ביותר בישראל לאורך כל שנותיה. כי ישראל היא אימפריה של הדחקה ושיכחה, של מראית עין של נורמליות וחיים תקינים בצל זיכרון השואה, מלחמות בלתי פוסקות, הרג ודם. בשמונה השנים האחרונות, מאז החלה האינתיפאדה השניה, חדל הישראלי הממוצע כמעט לחלוטין לשאול שאלות ולעסוק בשאלות של מצפון ומוסר. אין זה מקרי שהאיש שהוביל את התהליך הוא אחד האחראים העיקריים לטבח בסברה ושתילה, אריאל שרון. בדיוק כשם שפולמן הדחיק את חלקו בטבח, שכחנו כולנו שידו של שרון היתה במעל והמלכנו אותו. כששרון ירד מהבמה, הוא הותיר אחריו מדינה בעלת זיכרון קצר מאי פעם, וכפועל יוצא גם גזענית, עייפה, מרירה ועצבנית, כי להדחקה יש מחיר. פולמן, בניגוד לרובנו, אינו משלים עם השיכחה, מתעקש לפשפש בזכרונו ובמצפונו ומאלץ אותנו להצטרף אליו.
למרבה המזל, הסיום של "ואלס עם באשיר" מבטיח שהמסע שלנו לא יסתיים ברגע שהאורות בקולנוע נדלקים. התמונות האחרונות פשוט שולחות שוק חשמלי לכל צופה שבחזהו פועם לב. אולי חלק מהצופים הללו יפסיקו לשכוח ויתחילו לזכור. אולי חלק מהם יבחינו בכלבים המתים האלה, כלבי ההדחקה, שדוהרים כל העת ברחובות ישראל.