רויאל, מק רויאל

(אזהרה: בטקסט זה 834 מילים)

באחת הסצנות ב"קזינו רויאל" ניגש ג'יימס בונד (דניאל קרייג) לברמן כשהוא נסער מעט ומבקש וודקה מרטיני. "בחוש או מעורבב", שואל אותו הברמן. "נראה לך שאני שם זין?", עונה (בתרגום חופשי) ה-007 התורן. המשפט הזה, ערעור הפלצנות הבררנית של סוכן הוד-מלכותה - המוכרת לכל חובב קולנוע, הוא המיני-מהפך שעוברת דמותו של בונד בסרט החדש בסדרה.

בגדול, "קזינו רויאל" הוא אחלה סרט. טוב יותר מכל סרטי בונד של פירס ברוסנן. אבל בקטנות, בניואנסים, הוא לא רק מבאס בלא מעט מחלקיו– אלא גם מערער את עצם היסודות שעליהם עומד המותג הקולנועי הוותיק הזה – ועל כך בהמשך. העלילה, בקצרה: בונד מתחיל כאן את דרכו כסוכן 00 בכיר ב-6MI הבריטי, כשמשימתו הראשונה היא לכידת איש כספים המשרת את ברוני הטרור ברחבי העולם (מדס מיקלסן)כשאליו מתלווה אשת משרד האוצר וספר לינד (אווה גרין), או לצורך העניין – נערת בונד.

דווקא דמותו הבריטית של ג'יימס בונד היא הקורלציה המושלמת בין התפתחות הצריכה והתרבות המערבית בעשרות השנים האחרונות, לבין התפתחות הקולנוע המערבי. אם פעם היה מספיק לנו אסטון מרטין נוצצת, עט יורה ופאסון של מגה-שגל, הרי שהיום דורש הצופה הממוצע עלילות מורכבות, אקשן מושקע ומחשוף נדיב על הכוסית התורנית. וכך התפתח לו בונד, במקביל להתפתחות השיווקית-צרכנית, כשהוא ניזון ממנה ומהווה משל קולנועי להוליווד התאגידית. הרי סרטי בונד הם מהראשונים שהטמיעו את הפרסום הסמוי, ובדיוק כמו שאין תחכום רב מדי בתסריטיהם, כך גם אותו פרסום ממשיך להתמצות ב"השמת מוצרים" (Product placement). בהקרנה בה הייתי אמש, אותה ערכה יבואנית שעוני "אומגה", התמוגגו בקול רם סוכני המכירות מהדיאלוג הבא: - גבר לבונד במעלית: "שעון יפה, זה רולקס?" - בונד לגבר: "אומגה". הגסות הזו מתאימה לתמה הכללית של בונד, כמוצר פשוט, פשטני אפילו.

וכאן כנראה טמונה הבעיה הגדולה של הסרט. קברניטי הסדרה תמיד התייחסו לבונד כאל מותג שצריך לשמור על ערכיו המקוריים ובמקביל להמציא את עצמו מחדש, להשתדרג לטובת קהלים חדשים. ומתוך איזושהי מחשבה שהעולם אינו מספיק, כמו הטייטל של אותו סרט מ-1999, מעמיסים האולפנים על שכיר החרב שלהם (מרטין קמפבל, שביים גם את "גולדן איי" מ-95') עוד ועוד תקציב; את התסריטאי פול האגיס שמשפצר ומוסיף על מלאכתם של שני תסריטאים אחרים עוד טוויסטים, סצינות ועומק לדמויות; עוד תוכן שיווקי. עוד ועוד ועוד. במובן הזה, קזינו רויאל הוא יותר מק רויאל, עמוס ברטבים ומגובה במבצעים שיווקיים. ומאחר וגם אני לא יודע לקצר בטקסט, אסכם זאת כך: אין שום סיבה שסרט בונד יעלה על שעתיים, בטח שלא יגלוש ל-144 דקות (!), שטומנות בחובן טוויסט מיותר וסוף נמרח: ואחרי שבונד נפגע מעינויים, איפשהו בדקה המאה, הסרט אכן מתחיל להרגיש כמו "הפצוע האנגלי".

והיכן אותם יסודות מעורערים של המותג? קודם כל, במשולש עליו עומד כל סרט בונד: הטוב, הרע והנערה. הנערה, במקרה זה, היא גרין, שהפוסי שלה מכיל מעט מאוד גאלור, אם אתם מבינים את הכוונה; הרע שלנו (מיקלסן) מחזיק בקווי מתאר מספקים-כביכול: גאון מתוסבך וחיוור, עם עין במצב קטרקט, הדומעת פה ושם קצת דם – בעיקר כשהבד-גאי נלחץ במשחקי פוקר. אך מהר מאוד מתברר שלרע הזה אין אצבע זהב שתשאיר חותם על הסדרה, וממש כמו צבע עורו – הוא אנמי לחלוטין, גם כשהוא מתעסק באשכיו של בונד בסאדיסטיות.

והחשוב מכל, הטוב. לקרייג הייתה מראש התחלה רעה, עם הייפ שלילי סביב ליהוקו וקהילת מעריצים שירתה חיצים וירטואליים בכל רחבי הרשת בשנה האחרונה. מצד אחד, הוא כנראה יכול לסתום לכל בוחשי המרטיני את הפה, כבונד הטוב ביותר מאז שון קונרי (כלומר – סביר). אבל מצד שני, הוא לא ממש בונד. ונעזוב רגע את המקומות בהם הוא מפשל; את פרצופו בן שלוש-וחצי ההבעות (בעיקר שרבוב שפתיים דמוי "זולנדר" של בן סטילר); או גופו המנופח, שנראה כמו מפגן הסטרואידים של שוורצנגר הצעיר ב"קונן הברברי", רחוק מאוד מהאלגנטיות של בונד הקלאסי. הכוונה היא לדה-קונסטרוקציה שמעבירים כאן את דמותו של 007. ואותו מרטיני, שכבר לא משנה לו אם הוא בחוש, מעורבב או בכלל דיאט קולה, הוא סממן מדאיג. שכן בבונד החדש פשתה המגמה של השנים האחרונות, של לקיחת דמות קולנועית ותיקה – כזו שנתקבעה בתודעה הקולקטיבית בחוסן חד-משמעי; דרך בחינה של תחילת דרכה – או לחלופין תחילת דרכה המחודשת; ונבירה פסיכולוגית בבעיות והלבטים שלה. ע"ע "באטמן מתחיל", "נקמת הסית'" או "סופרמן חוזר".

והממדים המורכבים (בערך) אליהם לוקחים את ג'יימס המסכן, יחד עם אותו עומס שמוכר מסרטים אחים בז'אנר – איכותי ככל שיהיה – הם למעשה ערעור אותם יסודות. הם מהווים את הסכנה שבלהפוך סרט של בונד לסתם עוד סרט אקשן, סכנה שהורגשה היטב גם בסרטים בכיכובו של ברוסנן. הניצחונות של סדרת סרטי בונד על מקורותיה הספרותיים שלה הם בקלילות, בנהנתנות ובמרטיני הבחוש. המורכבות והפגיעות, בתווך של סדרות פיצוצים, עלולים לנתק את סוכן הוד מלכותה מהיוקרה שצבר במשך עשרות שנים. ובכלל, סרטי בונד אף פעם לא חטאו ביומרות אמנותיות או באמירות מורכבות, אלא ידעו להרכיב בידור משובח ומוכר מכמה יסודות בסיסיים. למה לוותר על זה?

ולמי שרוצה להבין את מקומו של בונד דהיום, שישים לב לנבלים התורנים (הטרור העולמי חסר-הפנים) ולשיחה בין בונד ל-M (ג'ודי דנץ'), על התסבוכות העולמיות פוסט 9/11. אותו אזכור לתאריך המכונן הזה נמצא גם הוא בעוכריו של הסרט, בעיקר כשבונד מבטא את סערת רגשותיו מהטרור העולמי, כאילו היה בשיחת סלון על אל קעאדה והצדקת פעולותיו של ממשל בוש.

אך בסיכומו של דבר, "קזינו רויאל" הוא עדיין בידור-פרימיום, מושקע ומהוקצע, עם לא מעט מעלות: בונד משובח, פתיח מהטובים שנראו בשנים האחרונות, סיקוונס אקשן בתחילת הסרט שמזריק אדרנלין היישר לאבי-העורקים ולא מעט סצנות משובחות בהמשכו, שמחפות על הבעיות. מעורבב, אבל שווה.